״היינו כמו תאומות״

צילום: דויד כהן

את היום הארור בו נרצחה יוכבד מזוז ז״ל, זוכרת בבירור ציפי פרדימן, אחותה, למרות שחלפו שנים רבות. היא מספרת: ״ישנתי בבית אצל ההורים. שמעתי דפיקות בדלת ופתחתי בבהלה, 'חטפו את יוכבד', שמעתי את אמי צועקת. הייתי אז רק בת 15 ויוכבד הייתה בת 16, היינו מאוד קרובות. כמעט כמו תאומות״.
השנה הייתה 1974. ״אסון המעלות״ היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות, במהלכו נלכדו כבני ערובה תלמידי בית ספר מצפת שיצאו לטיול שנתי ולנו בבית ספר במעלות. במסגרת ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה וביניהם יוכבד. פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. הפעולה במעלות נחשבת לאחד הכישלונות הגדולים של סיירת מטכ״ל ולאחר המקרה, נושא שחרור בני ערובה נלמד ארוכות והוקמה יחידה מיוחדת במשטרת ישראל – הימ״מ.
"נצמדו לחדשות בכדי להבין מה קרה. השוטרים חסמו את הכבישים ואסרו על הכניסה למעלות. זכור לי אבא אחד, שכן הצליח לעקוף את המחסומים״, היא נזכרת באותו היום ומוסיפה: ״המתח היה בלתי נסבל ולא שיערנו שמחבלים יחטפו ילדים. היו אלו שנים קשות, של פיגועים וחשש לצאת מהבית".
״היינו שמונה ילדים וכשהיא נפטרה נשארו שבעה״ מספרת ציפי. כדי להתמודד עם הכאב, בחרו הוריה להתמודד עם האובדן והשכול בדרך מיוחדת. הם הביאו לעולם חיים חדשים – את אחותה הצעירה של ציפי. "היינו אומרים לה 'חזרת אלינו', והיא לא ידעה בדיוק איך להתמודד", מסבירה ציפי.
לימים ציפי נישאה, זכתה להקים משפחה עם ארבעה ילדים ושלושה נכדים מתוקים וכיום נמצאת בפנסיה. היא מודה על חייה בכל יום. ״זכיתי לחיות חיים מלאים ומאושרים ועצוב לי שאחותי לא זכתה בכך״, היא מספרת בעצב. הביטחון במדינה בא בגלים, כך היא מתארת ״הארץ ידעה תקופות של פחד, אך זו ארצנו האחת ולוותר עליה זאת לא אופציה. חובה עלינו לשמור על מדינתנו. שילמנו מחיר יקר מידי בכדי לוותר על הארץ היפה הזאת״. ציפי מאמינה שיבואו ימים טובים יותר ושחשוב לפקוח את עיננו ליופי שסביבנו כי הוא קיים בכל פינה.