שומרת אחותי

צילום: אושר דסטא

אין חזק מהכוח של קשר דם, חיבור שמיימי שאפשר להרגיש אותו בעצמות. שושנה ועליזה כהן היו אחיות המחוברות בלב ובנפש, חיבור כה עמוק עד כי היו מרגישות אחת את השנייה. עליזה, שהייתה רק בת 15 בעת אסון מעלות, הרגישה שמשהו רע עומד לקרות לאחותה. בעוד שושנה בת ה-16 מכינה תיק לטיול הגדנ"ע, עליזה לא חדלה מלהזהיר אותה: "כל כך רציתי שהיא תחזור הבייתה ותאמר: איך לא שמעתי בקולה של אחותי?", עליזה אמנם צדקה בתחושתה מבשרת הרעות, אולם שושנה כבר לא חזרה כדי להודות בכך. הפרח שנקטף מוקדם מדי, הותיר אחריו שובל של קוצים כואבים.
שושנה כשמה כן הייתה, הפרח של הבית. היא אהבה מוזיקה, הצטיינה בלימודים ויותר מכל אהבה להיות בחיק המשפחה. היא הייתה הבכורה מבין 5 אחים, סייעה כיד ימינה של אימה ושימשה כמשענת לאחיותיה הקטנות, עליזה, רותי ועדי. הקשר בין עליזה לשושנה היה מעורר השתאות והן היו בלתי נפרדות. כשעליזה הייתה נוסעת להתארח אצל בני משפחתם, הייתה כותבת לה שושנה מכתבים מעת לעת כדי להיות שם עבורה תמיד.
אחד השירים שהיו אהובים עליה במיוחד, ממחישים באופן כה אירוני את הקשר ביניהן ואת מי שהייתה בעצמה, האחות, זו שהושיטה ידיה לכל עבר, הפרח הבלתי נשכח.
"פה תישאר אחרי לכתי, החברות אשר הייתה.
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד כשאקרא,
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה,
אני אחיך, אל תשכח!"
האירוע הטרגי היה בלתי נתפס עבור המשפחה. הם חששו להתעמת עם המציאות הכואבת והדחיקו את האסון. עליזה הייתה הראשונה לפתוח את הפצע ולהפסיק את מסע ההדחקה מתוך הבנה שהחיים צריכים להימשך. על רקע המאורע אכזרי, שנה לאחר מכן, נולד חיים, הבן שהמשפחה ייחלה לו ושושנה ז"ל בפרט. שנתיים לאחר מכן, הגיחה לעולם גם לאה ואלו הפיחו חיים מתוך השממה והאסון הגדול. האחיות הגדולות, עליזה ורותי, עזרו לאימם בגידולם ואלו הפכו לאור גדול, סיבה להיאחז וחיים חדשים שנולדו מתוך האובדן. למרות הקושי הגדול, לימים, התחתנה עליזה עם בחיר לבה ויחד בנו משפחה לתפארת שמשמשת לה מזור, חום ותמיכה.