המכתב האחרון של אילנה נאמן

כתיבה וצילום: יוני לובלינר

"בואי נברח" אמרה בבכי רונית חדד לאחותה הבוגרת, אילנה נאמן ז"ל, והושיטה לה את ידה הרועדת בניסיון למשוך אותה בסתר לעבר דלת היציאה ממסדרון בית הספר "נתיב מאיר" במעלות, בו היו כלואות ע"י המחבלים.
"לכי, תברחי את. תצילי את עצמך. כדי שאם אחת משתינו תמות לאבא תישאר לפחות אחת מאתנו בחיים. עכשיו תפסיקי לבכות. תהיי אמיצה! אני נשארת עם החברות שלי", דחקה אילנה באחותה. "הלכתי לקצה המסדרון והמשכתי לבכות. כיסיתי את העיניים ואמרתי בלחישה 'שמע ישראל'. לפתע הדלת שנשענתי עליה נפתחה. בלי לחשוב עברתי דרכה, טיפסתי על עדן החלון וקפצתי מחוץ לבניין. כך ניצלתי. עד היום מלווה אותי המחשבה - למה לא שכנעתי את אילנה לבוא איתי. במותה היא ציוותה לי את החיים", מספרת רונית בעיניים דומעות, מנסה להתחמק מזיכרון התופת.
רבקה שוחט, אחותה של אילנה מספרת: "אילנה הייתה החמישית מתשע אחים ואחיות, מנהיגה באופייה, בעלת חוש הומור ותמיד מוקפת בחברות. היציאה למסע גרמה לחילוקי דעות עם ההורים, מוריס וצביה נאמן ז"ל, בעקבות השמועות על חדירת מחבלים מגבול לבנון". לידיה, אז בת 10, התלוותה לאילנה לקנות מצרכים לטיול, ונפרדה ממנה בדמעות מבלי להבין למה. רותי, אחותה הגדולה, אז סטודנטית, זוכרת את הבטחתה של אילנה שעם שובה מהמסע, תפעל כדי למנוע המשך פגיעה בתלמידים שסבלו מהדרה חברתית: "כמורה, הבטחתה עדין מהדהדת באוזניי" .דבורה נאמן: "כשנפרדתי מאילנה היא בקשה ממני לשמור על אימא (צביה) ולא לעזוב אותה לבד. כשהיא נפטרה לפני כחצי שנה, ישנתי לידה כשאני אוחזת בידה".
על יום החטיפה רבקה מספרת: "הדלקתי 2 נרות נשמה. לפתע נפתחה הדלת ופרץ של רוח כיבה את אחד הנרות. נכנסנו להלם. הרגשנו כי אילנה או רונית לא תחזורנה. רונית הצליחה לברוח מהתופת וחזרה הביתה, ואבא (מוריס) נסע לזהות את גופתה של אילנה בבי"ח נהריה. כשחזר אמר: 'אילנה יצאה לטיול והיא לא תחזור. קבלו את המנחמים ותנו להם כבוד. אף אחד לא בוכה ולא צועק". מאז כל אחד במשפחה התמודד בצורה אחרת עם הכאב.
"אני מצטערת, אימא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי... רציתי להגיד תודה על החינוך שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עלי – והכל בזכותכם!", כך כתבה אילנה ז"ל במכתב אחרון להוריה, שהסתירה לפני שנרצחה. מכתב אמיץ ומלא אמונה שכתבה ילדה בת 17 וחצי, המודעת לכך שהיא הולכת לקראת מותה. המכתב נלקח ע"י אחד החיילים שהשתתף בקרב לשחרורם של הילדים ורק כשמלאו 14 שנים לאילן שוחט, בנה הבכור של רבקה והנכד הבכור של צביה ומוריס, התגלה המכתב ע"י המשפחה. בתוכנו, שנלמד בבית הספר לקצינים של צה"ל, גילתה המשפחה שבצוואתה, ביקשה אילנה שבנה הבכור של רבקה יקרא על שמה – אילן. צרוף מקרים שנעשה מבלי שהמשפחה ידעה על כך. תוכן המכתב השפיע על אילן: "הרגשתי שהדברים מופנים אלי כצוואה מאילנה. בגיל 26 רצתי לראשונה לראשות עיר ובהמשך כיהנתי כראש עיריית צפת שתי קדנציות. פעלתי לחבר בין הניצולים ובני המשפחות השכולות לבין הדור הצעיר בצפת, והקמנו את 'גן הבנים' עם אנדרטה לזכר נרצחי מעלות". השנה תחל המשפחה בהענקת מלגות ע"ש אילנה ז"ל, לסטודנטים בפקולטה לרפואה שפעילים בתחום החברתי בצפת בדומה לאופייה של אילנה ז"ל, ובשאיפה להנחיל זאת כמסורת לדורות הבאים.