"רחל הייתה הלב של הבית"

צילום: דויד כהן

דבורה אפוטה היא בת למשפחה של 12 אחים ואחיות, שאיבדו את אחותם, רחל, באסון במעלות ובעקבות כך חייהם לא חזרו עוד לקדמותם. דבורה מספרת שגדלה בבית חם, להורים ואחים שנולדו במרוקו. "אני זוכרת שמחת חיים בבית, הכול היה כיף. ילדות יפה. רחל הייתה הלב של הבית, מלאת חיים וצחוק. היא הייתה בחורה חייכנית, יפה, חכמה, עוזרת לזולת. ילדה מחוננת, נבונה, מצטיינת בלימודים", דבורה נזכרת. "היא הייתה רק בת 16, אהבה ללמוד. עוד לא התחילה את החיים".
רחל נולדה ב-13/1/1958, הילדה השביעית במשפחה וגדולה מדבורה בשלוש שנים. לשתי האחיות הה קשר מיוחד. "היא מאוד אהבה אותי, אולי בגלל שאני דומה לה. הייתה קוראת לי אורי, האור שלי. אני זוכרת רק דברים חיוביים ממנה. 'כשאגדל אני אבנה בית, רק אני ואת נגור בו. את תמיד תגורי לידי', כך הייתה אומרת לי", היא מספרת בהתרגשות וכאב.
ב-15 למאי 1974 יצאה רחל לטיול ונקלעה לתופת המחבלים. תחת האימה שהטילו המחבלים בבית הספר היא לא איבדה את ליבה הרחב. היא עזרה לחברתה לעלות לחלון ולהמלט, וספגה את כל היריות שנורו לעברן. "בדרך לבית חולים דבורה נפטרה. החברה ניצלה, קיבלה רק רסיסים. היא אומרת שרק בזכות רחל היא חיה". לדבורה קשה לסלוח למנהיגים שלדעתה אחראים לאסון. "הם רצו שישחררו להם מחבלים תמורת בני הערובה. בצד שלנו התעקשו לא לשחרר ואנחנו שילמנו את המחיר בחיים של הילדים".
המשפחה קיבלה את הידיעה על מות האחות בשעה 2 בלילה במשטרה. "באותו רגע ההורים שלי איבדו את חדוות החיים יחד עם אובדן אחותי. כל השמחה בבית נעלמה. זה הרס אותם. כולם היו שבורים," מספרת דבורה. "אמא שלי הייתה אישה חזקה, לביאה. אחרי האסון היא נעשתה חולה, לא טיפלה בעצמה. זה היה כאילו לקחת ברזל והפכת אותו לסמרטוט". 20 שנה לאחר האסון נפטרה האם בגיל 67. "כל השנים האלה ההורים שלי 'חיו ולא חיו'. שרדו בשביל הילדים. אמא שלי נפטרה, וחודש ימים אחר כך, בגילוי המצבה, אבא שלי נפטר משברון לב. ההורים שלי היו בלתי נפרדים, הוא היה חסר אונים בלעדיה", היא נזכרת בכאב. האובדן מצית בה געגועים לילדות היפה שהייתה לה. "אם לא היה קורה המקרה, אני בטוחה שהחיים שלי היו נראים אחרת", היא מספרת בדמעות, "אומרים שעם השנים מתכהה הכאב אבל זה ממש לא נכון".
כיום דבורה בפנסיה אחרי שנים רבות בהן עבדה בבית חולים. היא מתנדבת ובגן על שם רחל. "אני בניתי עבורה פינת הנצחה. הילדים בגן חושבים שאני זו שמצולמת בתמונה של רחל שתלויה שם, מרוב שאנחנו דומות. אני מסבירה להם שזאת רחל ומספרת להם עליה. הזיכרונות ממנה צפים לי כל הזמן. רק להזכיר אותה מרגיע אותי", היא מסכמת.