"קיוויתי שלפחות אחי נותר בחיים"

צילום: איתי ליפשיץ

במאי 1974 יצאו יהודית מדר, בת 17, ודוד, בן 15, לטיול בית הספר, ממנו לא חזרו. כשפרצו המחבלים לבית הספר במעלות בו התאחסנו, לבש דוד מדי צבא של אחיו. מכיוון שהיה גדול וגבוה – חשבו אותו בטעות המחבלים למלווה בוגר שהצטרף לתלמידים ונתנו לו להסתובב. לדוד הייתה אפשרות לצאת ולברוח – אך הוא לא רצה להשאיר את אחותו יהודית לבד. "אחרי שהוא ראה שיהודית נרצחה, הוא קפץ מהחלון כדי לברוח. המחבלים ירו בו צרור בגב", מספר אחיהם מנחם בכאב. "הם נהרגו חודש לפני שהייתי אמור להתחתן".

את מנחם אני פוגשת בבית אימו, יחד עם אחותו, אסתר, ואחיהם הצעיר, ינון. הורי המשפחה, יעקוטה וסאסי, חיו בעיר ג'רבה שבתוניס והביאו לעולם 6 ילדים לתפארת: חיים, אסתר, מנחם, יהודית, דוד וינון. בעקבות מות האב, החליטה המשפחה לעלות לארץ לעיר צפת בשנת 1964, שם גרה משפחת האם.

על יהודית, ילידת 56', הם מספרים שהייתה ילדת בית ועזרה לזולת. היא למדה בבית הספר תפירה והכנת גזרות, ואהבה לתפור בגדים. דוד, יליד 59', היה נער חברותי, פעיל, חסון ונאה. הוא הצטיין בסיף ואהב לטייל בטבע. אסתר מספרת: "פעם כשרצינו לצאת לטיול ראינו שאין לנו דלק במכונית. שלחנו את דוד עם ג'ריקן. הוא הלך ברגל, וחזר עם הג'ריקן מלא בדלק. כל כך חזק הוא היה". שבועיים לפני האסון ילדה אסתר את ביתה השנייה ובזמן שנסעה לבית החולים ללדת, יהודית שמרה על ביתה התינוקת. "כשחזרתי מבית החולים, יהודית אפתה לכבודי עוגה יפה. איך שמחתי. כשהיא יצאה, הרגשתי פתאום שהבית שלי חשוך. התמלאתי צמרמורת. זה היה סימן אך לא ידעתי זאת בשעתו".

מנחם אחיהם, הוא זה ששמע על הפיגוע ממנהלו בעבודה. "לא ידעתי מה לעשות את עצמי והלכתי לתחנת המשטרה לחכות לחדשות. בעשר בלילה הכריזו שאחותי נהרגה. קיוויתי שלפחות אחי עוד בחיים. רצתי מהמשטרה לבית, נזרקתי על המיטה והתפרצתי בבכי. לא ידעתי איך לספר לכולם". לאחר שסיפר על מות יהודית רץ חזרה לתחנת המשטרה. "בסביבות 12 בלילה הכריזו שגם אחי נהרג. כבר לא יכולתי ללכת לספר לאמא", נזכר. האובדן הכפול מוטט את האם, כפי שמספרת אסתר: "בשבעה הייתי צריכה להחזיק לה את הידיים שלא תכאיב לעצמה בזמן שהיא מקוננת". אחרי האסון התקשתה האם לחזור לשגרה ואסתר טיפלה באחיה הקטנים.

8 שנים לאחר מכן קיבלה המשפחה מכה נוספת. אחיהם הבכור, חיים, נהרג באסון צור, במלחמת לבנון בשנת 1982. מאז החליטה אסתר לא לנוח לרגע ובמקביל לגידול שמונת ילדיה עבדה ב-4 עבודות: "הרדיו תמיד פתוח, שלא יהיה לי שקט להיזכר באחים שלי שאינם". היא מתקשה להכיל את השנאה בין העמים שגבתה מהמשפחה מחיר כל כך כבד: "בג'רבה אהבנו את שכנינו הערבים, שהיו כמו אחים. כשעזבנו הם בכו. אבל כאן שלושה אחים לקחו לי המחבלים". כיום, בגיל ,72 היא משתתפת בפעילויות של יד לבנים וסבתא ל-20 נכדים. מנחם אחיה, שנפצע במלחמת יום כיפור, זוכר בכל צעד את מחיר המלחמות והולך למועדון נכי צה"ל בטבריה. ינון, האח הצעיר, שהיה בכיתה ה' בזמן האסון, מצטער שאין לו זיכרונות מאחיו הגדולים ועובד בחברת קדישא. אמם, יעקוטה, הלכה לעולמה השנה בגיל 92. שלושת האחים גרים בצפת ושומרים על קשר חם עד היום.