"הנוכחות שלה הייתה מורגשת בכל מקום"

צילום: ספיר מטלו

"צביה הייתה דמות מאוד דומיננטית ובוגרת. הנוכחות שלה הייתה מורגשת בכל מקום, אבל בשנה האחרונה לחייה היא המריאה לגבהים בלתי רגילים בניהול הבית ובעזרה שהעניקה לאמא. הרגשתי בר מזל שיש לי אחות בוגרת שאפשר לסמוך עליה ולהתייעץ איתה בכל", כך מספר יהודה מור יוסף, אחיה של צביה ז"ל, אשר נרצחה בפיגוע הטרור במעלות. שלוש שנים הפרידו ביניהם טרם מותה הטרגי בגיל 14. "היינו שישה אחים בבית, צביה הייתה האחות השלישית, הבכורה מבין ארבע בנות. גדלנו בצפת בשכונה של הקהילה הטוניסאית. תמיד חייתי עם מה שקרה בתוכי, אבל היה לי קשה יותר שהסביבה התנהגה אלינו בהתאם למה שקרה ולכן הייתי חייב להתרחק. בגלל זה כנראה סירבתי לשרת קרוב לבית והייתי מכונאי טנקים ליד גבול סיני. הייתי חייב להתרחק מהעצב והרחמים של האנשים שהיו בסביבתי בעקבות הטרגדיה", כך מספר.

יהודה זוכר היטב את הימים שלפני יציאתה של צביה לטיול. "זה היה כאילו נפרדתי ממנה בתת מודע. כל הזמן הסתכלתי עליה וגם צילמתי אותה אבל לצערי הפילם נשרפו לי. התנגדתי באופן חד משמעי ליציאתה לטיול, מאחר ומטיולים שאני חוויתי הבנתי שזו חוויה שיכולה להיות מסוכנת. המאמצים שלי להשאירה בבית לא עזרו. ביקשתי מאמא שלנו לאשר לה לצאת מהטיול רק אחרי שתדבר עם כל צוות הנהלת הטיול, והיא השתכנעה".

יהודה לא הספיק להיפרד מצביה טרם יציאתה לטיול. "אני זוכר את עצמי במיטה, שומע את ההתארגנות של צביה לטיול. הזיכרון האחרון שלי ממנה הוא צליל של טבלת שוקולד שנשברת שאמא שלי נתנה לצביה, רגע לפני שהיא יצאה מהבית". ההבנה שהיה פיגוע קשה הגיעה במפתיע. "פתחתי את הרדיו ושמעתי את הבשורה שילדים נשבו במעלות על ידי מחבלים, ומיד ידעתי שזאת אחותי – צביה. הערתי את אבי שחזר ממילואים וסיפרתי לו, הוא קפץ מהמיטה, עלה על המדים ותוך שניות נעלם. אבי היה גבר אמיץ מאוד, שמו הלך לפניו כגיבור בצפת, וזה היה לי ברור שהוא הולך להחזיר הבייתה את אחותי", הוא נזכר. "כשהחלו להגיע רשימות ההרוגים והפצועים, נותר לנו רק להתפלל שצבייה בריאה ושלמה. אך התפילות שלנו לא נענו. למחרת בבוקר הבנו שחרב עלינו עולמנו, כל מה שנשאר לנו לעשות היה להתחבק ולבכות".

כיום ליהודה יש חמישה ילדים, ארבעה נכדים ושתי נכדות. הוא בן 64, ועוד שנתיים יפרוש לגמלאות. "הצלחתי להקים בית בישראל ויש לי משפחה גדולה. לעיתים קרובות, כשאני מתבונן על בת הזקונים שלי, בר, אני מצליח לראות את צביה דרכה. יש להן את אותו האופי בדיוק. בעזרת השם בקרוב היא מתחתנת. צביה אומנם כבר לא איתנו, אבל זכרה מלווה אותנו תמיד, היא כאילו תמיד איתנו", יהודה מדגיש ומוסיף: "שנאת הערבים אינה קיימת בנו, על אף הטרגדיה שהתרחשה במשפחתי, ההפך. הפכנו לאנשים אוהבים ומחבקים יותר, כי כולנו משפחה אחת. אל לנו לשכוח את מתנת החיים ומשאלת ליבנו היא שיהיה כאן שלום ושלווה. רק ככה נבין את משמעות החיים ומהותם".