"הזמן לא מכהה את הכאב"

צילום: ספיר מטלו

רינה כהן ז"ל נולדה באפריל 1957 בצפת, אחת מבין חמשת ילדי משפחת כהן. היא הייתה בת למופת להוריה ותלמידה שקדנית. הייתה יד ימינם של הוריה ועזרה בכל עבודות הבית, סייעה בניקיון הבית ובכביסה ואף טיפלה באחיה הצעירים. היא אהבה לבלות בחיק משפחתה ובשעות הפנאי שלה נהגה לרקום.
"היא היתה ילדת למופת", מספר אביה, דני כהן, המשמש כיום כיו"ר המשפחות השכולות. רינה למדה בבית הספר היסודי האר"י והמשיכה לתיכון הדתי. בעת אירוע הטרור שהתרחש במהלך טיול אליו יצאה עם בני כיתתה, היא הייתה תלמידת כיתה ט'. "זה היה יום רביעי", נזכר אביה דני. "הלכנו לשוק, ותוך כדי הקניות שמענו ברדיו על ההתרחשות במעלות. חזרנו מיד הביתה. ראש העירייה דאז, אהרון נחמיאס, הוא שבישר לנו שמדובר בילדים שלנו שנפלו לידי המחבלים אשר השתלטו על בית הספר בו לנו. נסענו ישירות למעלות. לא נתנו לנו להתקרב, אבל אפשרו לנו לשהות בבית הבראה סמוך. ניסו להרגיע אותנו ואמרו לנו שמתנהל משא ומתן, ועוד מעט ישחררו את בני הערובה. אבל לקראת הערב החלו יריות ופיצוצים, ואז גברה מאוד החרדה שלנו", מספר דני.
"חצי שעה לאחר שהיריות נגמרו הגיע מישהו עם רשימות של הניצולים. הבת שלנו, רינה, לא הייתה ביניהם. אמרו לנו לנסוע לבתי החולים ולבדוק אם היא בין הפצועים. נסענו לבית החולים בנהריה, אחר כך לבית חולים רמב"ם ובסוף לבית החולים זיו בצפת, ולא מצאנו אותה. חזרנו הביתה וחיכינו. רק בשלוש בלילה התבשרנו שבתנו נהרגה", הוא מוסיף ברעד.

למרות העשורים שחלפו מאז, כהן חי את סיפור האסון במעלות כאילו קרה אתמול. אשתו, רחל, הלכה לעולמה, וכיום כשהוא בן 83 הוא ממשיך להקדיש את חייו להנצחת האירוע וקורבנותיו. "הזיכרון הזה הוא חי תמיד אצלי, הזמן לא מכהה את הכאב, לא מפצה על האובדן. רינה לנצח תהיה הילדה שלנו שאבדה".