הבית הראשון במעברה

"אין מקום יותר יפה מיקנעם", אומר אהרן כהן. מחלון ביתו נשקף הכרמל במלוא יופיו, ובראשו מנזר מוחרקה ופסלו של אליהו הנביא מול דליית אל כרמל. הנוף המהמם של יקנעם הוא עֵד שקט לשנים ארוכות מחייו של אהרן, שומר אמונים לאיש שהיה פה עוד לפני הכל, כשיקנעם הייתה הר, אבנים ושיחים.
אהרן נולד בשנת 1936 בתימן. העלייה ארצה הייתה כרוכה במאורע טראגי: שבוע לפני שעלה נפטר אביו. אהרן ישב עליו שבעה ובסוף השבוע כבר עזב את אדמת תימן עם אימו. אימו הייתה בהריון והתינוק שנולד היה אחד מילדי תימן האבודים, אחת הפרשיות הכואבות בתולדות המדינה. בבגרותו היה אהרן פעיל למען ילדי תימן, אבל הנושא הזה יכול להספיק לכתבות אחרות... אחרי שבע חודשים בארץ שיבצו אותם ליקנעם. הם הגיעו אל השממה – אפילו מעברה לא הייתה. לא כביש ולא תשתית עירונית – מאומה. אמא של אהרן עבדה בעבודת דחק קשה של השקיית יערות הכרמל, "היא השקתה עם ג'ריקן את יערות הקק"ל," הוא אומר. אהרן למד אז בבית ספר מקורי במיוחד – תחת כיפת השמיים. הוא זוכר בהכרת תודה משפחה שסייעה להם באותה תקופה – משפחת נחמני. "ההורים שלהם היו מביאים לנו פירות כשישבנו ללמוד בחוץ", נזכר.
אחרי כשנתיים במקום חולקו בהגרלה דירות. משפחתו של אהרן זכתה לחנוך את הבית הראשון והייתה בין הראשונות שהגיעו למקום. אהרן, נער בן 14, החל לעבוד בסיקול אבנים בהר אפרים. את ההשכלה שלו הוא השלים באותו בית ספר של "תחת כיפת השמיים" בכיתה ח', ומאז עבד. "יצאנו בחושך עם שחר וחזרנו בערב", הוא נזכר. עוד שנה חלפה, בה עבד במוסך של אגרה.
תקופה חדשה בחייו של אהרן נפתחה כאשר התגייס לצבא, לפיקוד צפון. "הייתי הרץ של יצחק רבין", הוא מציין. היו לו תפקידים מגוונים כרץ, קַשֳָּר ומוביל דואר סודי ליחידות. בשנת 1956, הוא נזכר בחיוך "אספנו את הנעליים של המצרים בסיני". בשנים אלו היה רבין אלוף פיקוד צפון והכיר אישית את אהרן. "אחד ההישגים שאני גאה בהם הוא ההיכרות עם יצחק רבין", אומר אהרן. "הוא היה איש ציבור, ובעבורי הוא היה כמו אבא. היה תענוג להיות במחיצת אדם כמוהו, היינו יוצאים לכינרת יחד... ישראל הפסידה אישיות נדירה".
אהרן שירת בצבא קרוב ל-45 שנה ולחם בכל מלחמותיה של המדינה. הוא עבד במפעל סולתם ושימש גם כאיש ציבור במשך שנים: כחבר המועצה במשך 30 שנה וכמזכיר מפד"ל כ-40 שנה. בשנת 1960 נישא ליהודית, ולהם חמישה ילדים מהם זכו לתשעה נכדים ונכדות.
הוא מביט ביקנעם בגאווה, זוכר אותה אחרת, שוממה וריקה, והפער כל כך חד כשהיא נשקפת מולו כיום, עיר יפה שמספקת לתושביה חינוך מצוין, שלא כמו בית הספר הישן שלו. "היו ימים קשים לפני שבעים שנה," הוא מסכם, "והנה היום המדינה פורחת, כלום לא חסר... אין לנו מה לחפש באף מקום אחר".