שרדה כנגד כל הסיכויים

לורה מיינצר, בתם של רודולף וגרטרוד בנדר לבית כהן, נולדה בברלין בשנת 1924. בשנת 1937, לאור עליית האנטישמיות בגרמניה, החליטו הוריה לעזוב את גרמניה ולעבור להולנד, לורה הייתה אז בת 13. בדצמבר 1940, לאחר פלישת הגרמנים להולנד, הוריה נלקחו למחנה ווסטרבורק (Westerbork), ולורה נותרה לבדה. היא לא זכתה להיפרד מהם. בשנת 1943 נשלחה למחנה עבודה פיכט (Vught) בהולנד, ומשם הצליחה לשמור על קשר עם הוריה באמצעות מכתבים. המכתב האחרון שקיבלה מהוריה נכתב ב־17 במאי 1943: "עוד לא קיבלנו את תשובתך על מכתבנו מ־3.5.43… שמענו עלייך מדודה אדית ואחרים… אצלנו שום דבר לא השתנה". אחד עשר ימים לאחר מכן נשלחו הוריה של לורה מווסטרבורק למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. ב־17 ביוני 1943 כתבה לה דודתה: "את רוצה לדעת מה השתנה מאז 15 במאי 1943... בינתיים ההורים שלך כבר נסעו, מה שכנראה כבר שמעת עליו".
ביוני 1944, לאחר כשנה וחצי במחנה פיכט, גורשה לורה למחנה אושוויץ ברכבת משא, בצפיפות נוראית. "כשהגענו לאושוויץ הריח שקיבל אותנו היה איום ונורא. ריח של בני אדם שרופים ושל ציפורניים ושערות שרופות. הבנו שהולכים להשמיד אותנו. היינו שותים מהמרזבים של הצריפים עד שאי אפשר היה יותר כי הכול היה מלא בפיח מהמשרפות", כך היא משחזרת. לאחר כמה ימים נלקחה למחנה העבודה ברייכנבאך בדרום גרמניה, וניצלה מהשמדה. החיילים הגרמנים שפיקחו על עבודתם ראו את לורה ואת שאר היהודים כדומים להם, וסייעו להם. הסיוע לא נמשך זמן רב, מאחר ואותם גרמנים נענשו והושמדו. באותה תקופה, לורה לקתה במחלת השנית (סקרלטינה). ״הובילו אותי לעיירה סמוכה בה היה חדר בידוד. לאחר שישה שבועות הגיעה אחת השומרות והחזירה אותי, ברכבת, למחנה שלנו. הייתי כנראה עובדת חיונית מאוד אם הגרמנים מצאו לנכון להשקיע בי כל כך הרבה״, היא אומרת.
לאחר תקופה במחנה, מדינות הברית החלו להפציץ את האזור, ולורה נמלטה לגבול צ'כיה במסע רגלי בכפור, שרבים לא שרדו. "השומרים ברחו והחלונות החלו להתפוצץ. לאחר מכן השומרים חזרו והוציאו אותנו לצעדה בשלג עמוק ובקור של מינוס 30 מעלות". לאחר מכן שבו לגרמניה בקרונות צפופים, למחנה עבודה נוסף. התמזל מזלי שהשתייכתי ל"קבוצת פיליפס" שבה עבדתי, ובין השאר הרכבנו מנורות רדיו עבור הגרמנים. פריץ פיליפס דאג ושמר עלינו גם כשהמפעל עבר ממחנה למחנה״. רק בשנת 1945 הצלב האדום שחרר את המחנה, והעביר את הנמצאים בו לדנמרק, ומשם לשוודיה. מסע ארוך ומפרך, ללא אוכל או שתייה. לורה שרדה תשעה מחנות עבודות כפייה והשמדה, במשך שנתיים וחצי. היא נחשפה למוות ולאכזריות, חוויות אותם היא זוכרת לפרטים עד היום. היא ניסתה לחפש את הוריה, גם לאחר שהסתיימה המלחמה, עד שלבסוף קיבלה הודעה רשמית מהצלב האדום המאשרת את מותם בסוביבור. "לא רציתי להאמין לזה כי אולי הייתה טעות. מגיל 19 אני לבד", אומרת לורה.
עם תום המלחמה, חזרה לורה לאמסטרדם והתגוררה אצל בן דודה. בבית מצאה חפצים ישנים של משפחתה, ביניהם תיק בד שתפרה, וחנוכייה שבה הדליקו נרות בחנוכה האחרון שחגגו יחד בשנת 1941. במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" מסרה לורה מספר חפצים ליד ושם, ביניהם אותו תיק בד, ואחד עשר מכתבים שכתבה, כשהייתה אסירה במחנה פיכט, להוריה שהיו כלואים במחנה וסטרבורק. "מה שנשאר לי, כמזכרת מחיי שלפני המלחמה ומבית הוריי, היו חפצים, שלרבים מהם היה גם סיפור. וזו אולי הסיבה שכל כך נקשרתי אליהם", היא מסכמת. כשהייתה בת כ־50 נפגעה ממחלות עיניים שונות, ומאור עיניה הלך ודעך עד שהתעוורה.
כיום היא גרה בביתה בקיבוץ כפר מנחם, מוקפת במשפחתה האוהבת. יש לה 9 נכדים ו־6 נינים וזה הנצחון האישי שלה.