סיפורו של בוקר

ישראל מרון נולד בשנת 1937 בהרצליה, ואת מרבית ילדותו בילה בחולון, שם גר עם הוריו ועם אחיו הצעיר. עם פרוץ מלחמת השחרור, נאלץ אביו לעזוב את המשפחה ולהילחם בקרבות באזור צפת, בעוד שישראל נשאר עם אימו ועם אחיו בבית בחולון. בשנת 1951 עברו לגור בצפת יחד עם אביו, אשר עבד במפעל למתכות באזור. הבית בצפת, לדבריו, היה "בית אנושי שמקבל את כולם באהבה".
ישראל למד בבית ספר תיכון בצפת, שם הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1957, ישראל עלה יחד עם הגרעין לקיבוץ בית ניר. בתקופה זו בית ניר היה נקודת יישוב בלבד, בה ניסו מתיישבים קודמים להקים חוות בוקרים, אך ללא הצלחה. מטרתם של חברי הגרעין הייתה לשקם את קיבוץ, וכך עשו.
הקבוצה פעלה יחד למטרה משותפת – להקים קיבוץ בישראל, לשמור על גבולות המדינה ולהגן על שטחיה, מעשה בעל חשיבות גדולה, אשר כיום קשה לתפוס את ממדיו. הקשר שישראל פיתח עם חברי הקבוצה חזק וקרוב מאוד, ומלווה אותו עד היום. לדבריו הוא "חי בחברה ששווה לחיות בה".
עקב פציעה שעבר בילדותו אשר הותירה אותו קטוע יד, ישראל לא התגייס לשירות צבאי, והתמיד בעבודה חקלאית בקיבוץ. במשך שנים רבות עבד בבקר, היה רוכב על סוסים, מעביר את עדר הפרות ממקום למקום, ומטפל בהם. ישראל היה קאובוי אמיתי, מחובר לטבע ואוהב את העשייה החקלאית, שהיא חלק בלתי נפרד ממי שהוא עד היום. בהמשך, עבד בבית הבד בקיבוץ, בגידול הזיתים. ישראל אהב את העבודה החקלאית בקיבוץ, "הרגשתי שאני מייצר משהו, מייצר מכלום דבר בעל ערך, ובשבילי, זה המון" הוא מסכם.
ישראל מחובר מאוד לסביבה ולטבע המקיף את הקיבוץ. במסגרת העיסוק שלו, היה מסתובב באופן יומיומי במשך 30 שנה, ונחשף לייחודיות הסביבה שהקיפה אותו. "כשהייתי בוקר, הסתובבתי והייתי מרגיש את הסיפורים שליוו את המקום מכל התקופות שקדמו לנו. מרגישים את העומק ההיסטורי של הסביבה, ובשבילי זו מוזיקה מרגשת". תמיד אהב להיות בחוץ, בשדה, ולימד את עצמו רבות על הטבע, על בוטניקה ועל חקלאות.
ישראל היה נשוי לשלומית רפפורט (ז"ל), ולהם שני ילדים ושני נכדים אשר גרים בקיבוץ גם כן.
כששואלים אותו מה הוא אוהב בקיבוץ, הוא מתאר את הייחוד של חבריו, את הערבות ההדדית ואת הקשר החזק המאפיין את החיים שלהם זה לצד זה, מאז שנת 1957. לצד זאת, הוא מציין את ההנאה שבחיים באוויר הפתוח, בלי צפיפות ובלי רעש, עם נוף יפהפה ומרגש. "אני לא רואה את עצמי חי במקום אחר", הוא מוסיף. המסר שלו לדור הצעיר, הוא התקווה בכך שהם ימצאו את הדרך לשמור על הפנים היפות של המדינה, שהוא לקח חלק בהקמתה, "מדינה שאין שנייה לה בהיסטוריה היהודית", לדבריו. הוא מקווה שחיי הקיבוץ המשותפים יישמרו, ושיקומו חברות נוספות מסוג זה.