הריקוד של מירי ומיכה

סיפור היכרותם של מירי ומיכה נתנאל נשמע כמו התחלה של סרט ישראלי משנות החמישים: היא – ילדת חוץ מקיבוץ גבת שהגיעה לביקור אצל חברתה הבת־ימית, רותי. הוא – יליד בת ים ממשפחה מסורתית, דור רביעי בארץ, והשביעי מבין שמונה ילדים. הימים ימי ראשית הקיץ, מירי ורותי הולכות ברחובות בת־ים, ולפתע בחור צעיר וקצת חצוף פונה אל רותי ומבקש ממנה שתכיר לו את חברתה. הוא מזמין אותן למסיבה, ומציע שייקחו לשם מביתו רדיו גדול שינגן מוזיקה. בדרך למסיבה, מיכה סוחב את הרדיו על הכתפיים ומירי תומכת בו, ובערב, לצלילי השירים, מיכה מלמד אותה לרקוד ריקודים סלוניים, ריקוד שלא היה מקובל לרקוד בקיבוץ, אבל מירי זכרה כמה צעדים שלימד אותה אביה בילדותה. כשהם חוזרים מהמסיבה, מירי מגיעה לבית של מיכה ומתפלאת – כל האחים והאחיות של מיכה באו לביקור והם ישנים בצפיפות על הרצפה בדירת שני חדרים. מיכה אומר לה, "מה הבעיה, כל עוד יש מקום אפשר לארח כמה שנכנסים", ובשביל מירי, שבאה מהקיבוץ, היה זה עוד דבר מיוחד במינו.
ילדותם הייתה ילדות שונה, אך גם דומה במובנים מסוימים. מיכה נולד בבת ים בשנת 1933, אביו ואימו היו ילידי הארץ אך גורשו למצרים בידי הטורקים וחזרו לאחר כמה שנים. אביו נפטר כשהיה ילד, אימו עבדה בבית דפוס, ושמונת ילדיה התפזרו ברחבי הארץ בהכשרות ובקיבוצים.
מירי נולדה בשנת 1935 בשווייץ, ועלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1940. ״שווייץ הייתה ניטרלית אבל אנטישמית מאוד,״ היא מספרת. ״יום אחד אחי הגדול חזר מבית הספר בבכי גדול וסיפר שאמרו לו ׳אתה יהודי מלוכלך, זה לא המקום שלך לחיות בו׳. אבא שלי, ציוני ׳שרוף׳, מייד עזב הכול, ועם 2 וחצי לירות באנו לארץ״. המשפחה הגיעה באונייה והשתכנה בחיפה. כשהייתה מירי בת 7 נפטרה אמהּ, ואביה נישא בשנית תוך זמן קצר. הם גרו בכרמל, ואביה היה נוסע בכל יום לעבודתו בעיר התחתית. בשבתות היה מלמד את מירי לרקוד ריקודי צ׳רלסטון וואלס. כשפרצה מלחמת העצמאות, הפרנסה המשפחתית נפגעה, ובגלל המצב הכלכלי הקשה נשלחו מירי ואחיה למשפחות אומנה בקיבוצים. היא הגיעה לקיבוץ גבת, ובהמשך עברה עם משפחת האומנה לקיבוץ יפעת.
מירי ומיכה התחתנו, עברו לקיבוץ, אך לא נשארו בו זמן רב. כשהפכו להורים, חוקי הקיבוץ בנוגע לטיפול בילד, שעות הביקור המותרות, העובדה שלאבא אסור היה להיכנס לבית התינוקות, האיסור להוציא את הילד מהקיבוץ לביקור משפחתי ועוד, הכבידו על הזוג. הם החליטו לעזוב, ובשנת 1957 עברו לסגולה, שם גר אחיו של מיכה שהיה מראשוני המתיישבים. הם התחילו מחדש את חייהם המשותפים, וגידלו שלושה ילדים בחדר אחד (שני בנים ובת). מירי עבדה תחילה כמזכירת בית ספר ואז כספרנית היישוב במשך 40 שנה, עבודת חייה. בנוסף עבדה בכפר הנוער ״קדמה״, כפר לנוער בסיכון, ושימשה כמקריאה ומשכתבת של השאלות במבחני הבגרות, עבודה שהייתה אהובה עליה מאוד. מיכה עבד עם אחיו בתור מסגר עד שפתח מסגרייה משלו. השניים המשיכו לעבוד עד גיל 85: מיכה סגר את העסק לפני כשנתיים, ומירי עבדה בספרייה עד דצמבר השנה. "אנחנו משפחה מאוד פעילה ביישוב. היינו בונים תוכן למסיבות בית עם חברים, התחלנו עם קפה ועוגה ולאט לאט עשינו יותר ויותר. היינו אלופי המתחפשים, ולא היינו קונים תחפושות אלא מייצרים אותן בעצמנו״, מספרת מירי. עד היום הם רוקדים יחד ריקודי עם, וכך, בצעדים אלגנטיים ועגולים, פעם הוא מוביל ופעם היא, במקצב מיוחד ומשתנה שמתאים להם ורק להם, ממשיכים מירי ומיכה לרקוד את ריקוד חייהם.