האור שבעיניה

האור בעיניה של ברכה ועלני פוגש אותך למן הרגע שבו פתחת את דלת ביתה. אור שמקרין פתיחות וקבלה שממלאים את ביתה הצנוע במושב נחלה, במועצה אזורית יואב אשר בדרום.
קומתה הנמוכה וגופה הצנום של ברכה מסתירים נשמה גדולה וסיפור חיים של אישה שעברה לא מעט קשיים בחייה אך נותרה מוארת, חיונית ואופטימית.
ברכה נולדה בכפר בתימן בשנת 1938. בגיל 11 עלתה עם משפחתה במסגרת ״מרבד הקסמים״ כדי להגשים את חלום השיבה לציון. המשפחה מתגלגלת דרך ישובים שונים, אביה עובד בנטיעת יערות, והמשפחה חיה בתנאי מחסור בצריף שעף ברוחות החורף הקשה והמושלג של שנת 1950.
בארץ מממשת ברכה את תשוקתה לידע ולספר ולומדת לראשונה קרוא וכתוב. ברכה נזכרת בכאב ביום בו נלקחה מבית הספר מבלי שהוריה ידעו על כך, לטיפול במחלת הגזזת. הטיפול הכימי וההקרנות, אך במיוחד הנתק ואי הידיעה בה הושארו הוריה למשך שבועות, הותירו אצל ברכה לצד הכאב הפיזי גם תחושה קשה של השפלה.
בהמשך מתיישבת המשפחה במושב נחלה ומקבלת חלקת אדמה, סוס והדרכה חיונית לשם הפיכתם לחקלאים מגדלי ירקות. החיבור לאדמה, שהיה אסור על היהודים בתימן, ממלא את ברכה שוב בהכרת הטוב, חרף הקשיים הרבים. כדי לעזור בפרנסת המשפחה ברכה נוסעת לעיר הגדולה, תל אביב, ועובדת שם במשק בית. בהמשך היא נשלחת לחיפה כדי להביא מן הנמל קרובי משפחה רחוקים אשר עלו לארץ מתימן דרך הים.
בין בני משפחת העולים מגיע לארץ גם דויד, שייהפך ב־1954 לבעלה של ברכה, לאבי שבעת ילדיהם, סבם של 17 נכדיהם, והסבא רבא של עשרים וחמישה הנינים שלהם. לאורך השנים, וגם היום אחרי 68 שנות נישואים, מנצל דויד כל רגע פנוי ללימוד תורה בפינה מול הארון המלא בספרי קודש.
ילדיהם ונכדיהם של ברכה ודויד ירשו את התשוקה ללמידה והם עוסקים בהוראה ובמגוון מקצועות חופשיים. ביתם הפך למוקד עלייה לרגל לבני משפחה ושכנים אשר באים לפתוח בפני ברכה את סגור לבם ולשמוע ממנה עצה ודבר חוכמה.
ברכה מגלה אמפתיה ויכולת הקשבה. היא לא חוששת מדיבור ישיר וביקורת אך עושה זאת בנועם, צניעות ובעיקר ללא טיפת שיפוטיות. היא מצליחה לחבר מסורתיות עם התחדשות שמאפשרת גם לצעירות לדבר ולשמוע ממנה דבר חוכמה אפילו בנושאים אישיים ומורכבים.
ברכה מכירה תודה על מה שהיה ועל מה שיש. בראש ובראשונה למדינת ישראל שבזכותה עלו היא ומשפחתה והקימו בית ומשפחה בארץ. היא מוקירה את הפעילויות הרבות של המושב והמועצה האזורית בתחומי החינוך, התרבות והפנאי, וכמובן את משפחתה שעוטפת אותה ואת דויד באהבה רבה.
בתמונה מצולמת ברכה ליד הטאבון שבחצר. את הפיתות המסורתיות היא אופה בו מדי שישי ומחלקת ביד נדיבה לבני משפחה, שכנים ומבקרים רבים, שבאים לטעום ממאפה ידיה. המסר של ברכה הוא מסר של תקווה, אחדות והכלה. התקווה שברכה מפיצה עם יכולת ההקשבה והרגישות שלה, הם שעושים אותה לאישה 'קטנה־גדולה', אישה שאת האור שהיא מפיצה רואים דרך העין אבל בעיקר דרך הלב.