מסע הנדודים של ציפורה

ציפורה לייבו נולדה בבוקרשט ברומניה ב-1939 לתוך מלחמת העולם השנייה. אביה נלקח למחנות כפייה ושחזר הביתה החלה המשפחה במסע בריחה ונדודים שנמשך שנים רבות. "בשנת 1946, התחלנו במסע שחצה את כל אירופה עד שהגענו לישראל. בהתחלה ברחנו להונגריה, המדינה השכנה לרומניה, שם התחבאנו בתוך שדות של תירס. אבי שילם שיעבירו אותנו את הגבול לאוסטריה, בה פעל ארגון הג'וינט וטיפל בכל היהודים. המשאיות בהן נסענו כדי לעבור את הגבול התקלקלו בדרך. היה גשם חזק ונאלצנו לקפוץ לתוך שוחות כדי להתחבא", ציפורה ממשיכה ומספרת: "לא היה לנו מה לאכול. אבא שלי ראה איכר שהולך ברחוב עם שתי ככרות לחם. הוא שילם לו, חתך את ככרות הלחם לחתיכות וחילק לכולם: למשפחה שלנו וגם לילדים ממשפחות אחרות. מזה התקיימנו כמה ימים. אח"כ הגיעו המשאיות שוב ואספו אותנו לוינה. זה היה בדיוק יום הולדת 9 שלי, ואני ספרתי שנתיים מאז שעזבתי את בוקרשט, את הבית ואת בית הספר. הגענו למקום שהוסב מבית חולים לבית עולים בו היו חדרים ארוכים ומיטות. כל אחד קיבל מיטה ושהיינו שם מספר חודשים. משם המשכנו ללינץ אוסטריה, שם נולדה אחותי".
אחותה הקטנה של ציפורה נולדה לתנאים קשים ביותר של רעב וחולי. לאחר שנה עברה המשפחה ברכבת לאיטליה וגם שם התנאים לא היו אידאליים, בעיקר לתינוקת בת שנה: "אמא שלי לא יכלה להניק ואבא שלי שם אוכל לתינוקות במשהו דומה לתרמוס, אבל כשעלינו לרכבת התרמוס נשבר ולאחותי לא היה מה לאכול והיא כל הזמן בכתה. באיטליה עלינו לאוניית המעפילים קדמה כדי לעלות לארץ ישראל. אמא שלי הייתה חולה ושכבה במיטה. הביאו לה בקבוק להאכיל את אחותי אבל היא פשוט לא הייתה מסוגלת. אחותי צרחה כל כך חזק עד שחייל אחד באוניה, קצין שהיה לבוש בבגדים לבנים יפים, שמע אותה, הוציא אותה מאמא שלי והאכיל אותה עד שהיא נרדמה. אני זוכרת שהיו איתנו שליחים מהארץ שאמרו ב- 15 במאי 1948 קמה מדינת ישראל. התחלנו לרקוד ולשמוח יחד עם השליחים. לא ידענו עברית אבל הצטרפנו גם לשירים שהם שרו", נזכרת ציפורה.
האונייה עגנה בנמל חיפה, והמשפחה הועברה למעברה בחדרה למשך עשרה ימים עד שבת דודה פנתה אל האב והזמינה אותם לבקר בנס ציונה, שם מתגוררת ציפורה עד היום: "זאת הייתה אז מושבה ואבי החליט שאנחנו נעבור לשם. לקחנו סיכון גדול כי אסור היה לעזוב את המעברה בחדרה ללא אישור וייתכן שלא היו נותנים לנו לחזור, אבל עברנו ועד היום אני פה", אומרת ציפורה. "בגלל שהיינו שלוש בנות ותינוקת, קיבלנו דירת סוכנות של שני חדרים ומטבחון. השירותים והמקלחת היו משותפים בחוץ".
בנס ציונה הכירה ציפורה את בעלה אליהו, שנפטר לפני כעשור. לשניים נולדו 2 ילדים מהם זכו לארבעה נכדים ושלושה נינים. ציפורה עבדה כמוכרת בחנות לבנים ברחובות בחצי משרה ("כי בעלי לא רצה שהילדים יהיו ילדי מפתח"), עד שיצאה לפנסיה. מאז היא מבלה במועדון הפנסיונרים בעיר ובפיה מסר לדורות הבאים: "תלמדו לאהוב ולהעריך את כל מה שיש לכם. לנו לא היה כלום והיינו יכולים רק לחלום על כל מה שיש לכם".