חיינו חודשים במרתף מתחת לרפת

עד גיל 7 לאהרון לזרוביץ הייתה ילדות די רגילה בבוקרשט בירת רומניה. הוא נולד ב-1933, הצעיר מבין שלושה ילדים. הוא הספיק ללמוד בבית הספר בכיתות א-ב, והיו לו גם די הרבה חברים, יהודים וגויים והם שיחקו יחד כדורגל וראו סרטים בבתי הקולנוע. אבל ב-1940, כשהיה בן שבע, ורומניה שעברה הפיכה צבאית בראשות המנהיג הפשיסט, יון אנטונסקו, הצטרפה לנאצים ולבעלות בריתה, ודמם של היהודים הותר. "אותי, כמו את כל היהודים ברומניה זרקו מבתי הספר והפסקנו ללמוד. הגרמנים החרימו את החנות של אבא שלי", סיפר אהרון לאשתו הדרה. "לא היה לנו ממה להתפרנס ומה לאכול. אמא שלי נאלצה לעבוד בהובלות. אחי עזר לה כמה שהיה יכול, ואחותי הגדולה בישלה לנו ומזה חיינו. גרנו בשכירות אצל שכן, שמסתבר שבנו היה מתנועת החולצות הירוקות תומכי הנאצים, אבל הוא דווקא הגן עלינו ושמר עלינו מפני הנאצים. הוא החביא אותנו במרתף מתחת לרפת של חברו שגר במרחק מבוקרשט וכאשר הנאצים ביקשו ממנו שיסגיר את היהודים שהוא מסתיר הוא אמר להם: 'על גופתי המתה. אלה היהודים שלי'. הוא לא נבהל גם כאשר הנאצים איימו עליו כי יביאו אליו את אנשי החולצות הירוקות. הוא אמר לאמא שלי שהוא יבריח אותנו משם, שלא ימצאו אותנו, אבל הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לרפת. ככה גרנו אצלו חודשיים. הוא דאג להביא לנו כל בוקר במשך החודשיים האלה אוכל וכך שרדנו".
ארבע שנים לאחר מכן, ב-1944, כאשר בת בריתה גרמניה, נוחלת מפלות בחזית הרוסית, מודח אנטונסקו מהשלטון ורומניה עוברת צד, לבנות הברית. משפחת לזרוביץ חזרה לדירתה השכורה בבוקרשט, אבל אהרון ומשפחתו החליטו שהם מנסים לברוח מרומניה לכיוון ארץ ישראל. בפעם הראשונה נתפסו על ידי הרומנים והוחזרו לבוקרשט, אולם בפעם השנייה אהרון ואחיו הגדול, שהיו רק בני 11 ו- 14, הצליחו במשימתם ואז החל המסע הארוך והמופלא שלהם ארצה: "אני ידעתי רק רומנית ואחי ידע יידיש אבל זה ממש לא עזר לנו. ברחנו, שני ילדים די קטנים, בעיקר בלילות כדי שלא יראו אותנו ויתפסו אותנו. תחילה ברחנו להונגריה השכנה לרומניה, משם המשכנו לאוסטריה ומשם גרמניה. בדרך פגשנו פצועי מלחמה ונוודים רבים, שברחו מביתם ומארצם, כדי לנסות ולהציל את עצמנו. וכך לאחר נדודים רבים הגענו לאיטליה, כדי שמשם נעלה באוניה ארצה. באיטליה הצטרפנו לתנועת בני עקיבא. לא בגלל שהיינו דתיים, אלה בגלל שראינו שמי שהצטרף קיבל ממתקים ואנחנו היינו ילדים מאוד רעבים. ב-1947 הגענו ארצה עם עוד 200 ילדים בעליה בלתי לגלית הישר לכפר נוער ליד כפר חסידים. לאחר בקשות רבות שהוריהם יעלו ארצה ב1950 הם הצליחו לעלות "ומשם עברנו כל המשפחה למושב בית אלעזרי, שהיינו ממקימיו". אחיו הגדול היה פועל בנין, ואהרון התגייס לצבא ושירת כנהג משאית. במהלך השירות אהרון התהפך עם המשאית אבל למזלו לא נפצע קשה.
ב-1960, פוגש אהרון את מי שהפכה לאשתו ולאם ביתו, הדרה, שהייתה בת נס ציונה ובזכותה עברו השניים לגור במושבה דאז. אף כי נפטר, היא ממשיכה לספר את סיפורו למען הדורות הבאים, ומספרת: "אהרון היה פטריוט וציוני אמיתי והמדינה הייתה תמיד מאוד חשובה לו. הוא תמיד אמר לבת שלנו והיא העבירה את המסר לנכדה שצריך לעשות את הכל כדי לשמור על המדינה שלנו".