החיים תחת זהות בדויה

כאשר ארץ מולדתם של דן אייל ומשפחתו, צ'כוסלובקיה, החלה לשתף פעולה עם הנאצים, הם נאלצו לברוח ולהסתיר את זהותם היהודית במשך זמן רב. לאחר שנים רבות שבהם דן ומשפחתו סבלו והיו צריכים להיטמע, דן ביקש לעלות ארצה. וכך בגיל 14 דן עלה לבדו לארץ ישראל דרך תנועת נוער, ועם השנים הפך לקצין בצה״ל ותרם לסלילת ופיתוח הנגב, וכן גם לחם ברוב מלחמות ישראל.
דן נולד בשנת 1935, בשם הצ׳כי- ארוויון צ׳ך בפישציאני. אביו, בנימין היה איש עסקים מוצלח, שניהל פועלים רבים בתחום חימום המים, והיה בעל עסק מבוקש בעיירת מרפא עם מעיינות מים חמים וספא. אמו של דן, אירמה, הייתה עקרת בית, ודן היה הבן הבכור במשפחה כאשר שנה אחת מפרידה בינו לבין אחותו אדית. "מאז שאני זוכר את עצמי, בעיירה בה גרנו הייתה אנטישמיות רבה והיחס ליהודים היה לא טוב", דן מספר. המצב החמיר כאשר דן היה בן שבע, וממשלת סלובקיה שנפרדה מצ׳כיה והפכה למדינה עצמאית, החלה לרדוף באופן ממוסד אחר יהודים והפכה לבת ברית של גרמניה הנאצית. למרות הקושי הרב עם ההתמודדות החדשה, דן היה בעל חוסן גופני רב ועל כן השתלב היטב בבית הספר. "למדתי בבית ספר נוצרי ועסקתי הרבה בספורט, שיחקתי שם בעיקר הוקי קרח", הוא משחזר.
עם זאת, בשנת 1943 המצב הורע עוד יותר. דן משתף, "הגרמנים כבשו את השלטון וזרקו את כל היהודים מבתי הספר, וכך נאלצתי להפסיק ללמוד." הוא מוסיף: "חששנו שמשפחתנו בסכנת מעצר על ידי משתפי פעולה עם הנאצים, אז ברחנו לכפר קטן בשם מלה-הוסטה שבהרי סלובקיה. שם שכרנו בית והסתרנו את זהותנו היהודית תחת זהות בדויה, עם ניירות מזויפים. התנהגנו כמו נוצרים כלפי חוץ, לא חגגנו חגים יהודים כי לא היו יהודים אחרים בסביבה- ולכן גם לא חגגו לי בר מצווה. בנוסף, לא היה בית כנסת באזור ולכן לא ידענו מתי החגים יתקיימו בכלל״, דן מספר.
השינוי הגדול התרחש בשנת 1945, עם כניסתו של צבא ארה"ב לצ'כוסלובקיה שאוחדה שוב, וגירוש הנאצים מהמדינה. "זה אפשר לי לחזור ללימודים סדירים, מהם נזרקתי ע"י הנאצים. עברנו לעיר ז'ילינה, שם למדתי בגימנסיה משנת 1946, עד לעלייתי לארץ בשנת 1949. הייתי אוכל שם כל הזמן את המאכל שאהוב עלי עד היום - גולש כרוב בסגנון הונגרי", הוא אומר בחיוך. "אבא שלי הקים שם חברת בניה גדולה, והיה לנו טוב. המשכתי ללמוד עד שנת 1949 כשהגעתי לגיל 14. שכנעתי את הורי לאפשר לי לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בחודש מאי של שנת 1945 עליתי לארץ באונייה, ולאחר מסע ארוך הגעתי לחברת הנוער של קיבוץ עברון, שם התחנכתי עד שנת 1953 בתנועת השומר הצעיר, שהיו אלה ששכנעו אותי לעלות מלכתחילה. בהמשך, ההורים שלי עלו גם כן״, הוא משתף.
דן המשיך בדרכו והחל לתרום לפיתוח הארץ: "בשנת 1953 עזבתי את הקיבוץ, והתחלתי לעבוד כנהג טרקטור בחברה פרטית שבנתה בנגב את הכביש בין ירוחם לסדום. עבדתי שעות רבות והרווחתי הרבה כסף שחסכתי לשנים בהם אתגייס לצבא, ולא יהיה מי שיעזור לי כלכלית", הוא מספר.
בגיל 18 דן התגייס לחיל השריון של צה״ל, שם שירת כקצין. במהלך שירותו פגש את ציפרה, לה נישא בגיל 23. דן השתחרר בשנת 1959 בדרגת רב סרן, והשתתף כמעט בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, למעט מלחמת השחרור. לדן וציפרה נולדו 3 ילדים וכמה נכדים. לאחר שירותו הצבאי החל לעסוק בתעשייה ובמסחר, והקים מפעל לייצור חומרי הדבקה-שח"ל, שעבד בו עד גיל 80.