סיימון נולד בספטמבר, של שנת 1941 בצרפת, בשיאה של מלחמת העולם השנייה. חודש לאחר לידתו, אמו נפטרה. מאחר שאביו לא יכול היה לגדל אותו ואת כל אחיו ואחיותיו, סיימון נותר בידי המוסדות הצרפתיים אשר הכניסו אותו לבית תינוקות שם גדל עד גיל שש. הוא זוכר היטב את הפרידה מהמטפלת בגיל שש ביום בו הביאה אותו לבית היתומים שם חי עד גיל 18 יחד עם שתי אחיותיו. "כמה שידוע לי, אפילו יום אחד בחיי לא יצא לי לשבת בחיק המשפחה".

רק בגיל 20 גילה סיימון כי אמו הייתה יהודייה. עד ליום זה גדל כנוצרי לכל דבר. אחיו הגדול עזר לו לעלות לארץ בעזרת הסוכנות היהודית של ג'נבה מתוקף חוק השבות. מעט לפני עלייתו לארץ עבר ברית מילה. בישראל החל את חייו מחדש, לא היו לו בית או משפחה וסיימון מתאר את שנותיו הראשונות בארץ כתקופה קשה עם נדודים רבים בחיפוש אחר מקום שירגיש כמו בית. בהמשך, סיימון התגבר על הקשיים הרבים ופנה לקורס טבחות, מה שהפך למקצוע שלו יותר משישים שנים. את התמחותו כטבח עשה במלון דן בחיפה, שם הכיר את ברברה שתהפוך לאשתו עד עצם היום הזה. את בר המצווה שלו, חגג בגיל 75 בכותל המערבי בירושלים. בפנסיה התנדב בבית החולים סורוקה מעל 11 שנה במכון גסטרו, התנדב בצבא ובכלל בבאר שבע ידוע כמתנדב ומאכיל אנשים מחוסרי דיור.

לדעת סיימון, האמנות היא ביטוי של העולם החיצוני והפנימי של האדם. הוא גילה את האמנות במקרה, בדרכו לחוג אחר במועדון "עמך". סיימון בחר להציג בתערוכה את ציורו שבו ניתן לראות את מחנה ההשמדה אושוויץ ובשמיים מגדל דוד. לצד הציור שילב סיימון את תמונתה של נכדתו בביקורה באושוויץ לפני כשלוש שנים. מבחינתו מדובר בסגירת מעגל. "אני שרדתי את כל הסיפור הזה והנכדה שלי, בכל זאת ביקרה שם עם בית הספר. אנחנו פה. אני כאן. המסר הוא שחלילה לא נחזור לזה. שלא יקרה שוב דבר כזה. העצב והאנשים האלה שהיו שם וחלמו על ירושלים ומתו עם עוד המון חלומות שהיו להם. הדורות הבאים צריכים לזכור שהדבר הזה קרה ויצאנו ממנו וכי עלינו להמשיך הלאה".