יפה אלגום, בת 88, יוצרת.
יפה, נולדה בבולגריה בשנת 1935 ועלתה לארץ בשנת 1944 ברכבת דרך תורכיה, סוריה ולבנון עד ראש הנקרה. השנה היא מבקשת להזכיר, שחלפו שמונים שנים מסיפור הצלת יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה. "עם ילדים לא דיברו ולא הסבירו. כשאני יצאתי משם ב44 הייתי בת תשע, אבל חשבתי כמו בת חמש. בעיר הולדתי הוציאו את היהודים שהם לא בני המקום ולא ממש הבנתי עד כמה מסביב הכל מפחיד. כשהייתי בכיתה א' חליתי בטיפוס סופני, אמא שלי התעקשה שלא אלך לבית חולים וכך ניצלתי. ההורים שלי היו מאוד גאים להיות בולגרים, זה היה המקום היחיד שלא שלחו את היהודים להורג בזכות הכנסייה, המלך ואנשים טובים."
45 שנים מחייה, חיה בוונצואלה לאחר שיצאה עם בעלה אפרים לשליחות ועבדה כמורה שעד היום תלמידיה זוכרים באהבה גדולה. "האמנות עבורי היא דרך הטבע", מספרת יפה, ואי אפשר לפספס זאת כשמביטים בכל פינה בביתה המלא ביצירותיה אלה המצוירות, רקומות, מפוסלות, בנויות מזכוכיות או מילים. את הציור שבחרה להציג בתערוכה ציירה במיוחד. קוראים ליצירה "רוח גדולה באה", יש לה תנועה של סערה, שני עצים ממש בלחץ, אחד אף זרק את העלים שלו. זה קשור לא לרגע של הציור, אלא למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו בארץ. אני מנסה לא להישאב למערבולת של חדשות, אבל אי אפשר להימנע מזה. אני מציירת בדרך כלל כדי לקשט אזור, קיר, בית, חדר. הפעם השתלב מצב הרוח העכשווי שקיים באוויר".
את תחילת דרכה הרשמית כציירת החלה באופן פתאומי למדי, בביקור של אפרים ושלה בבולגריה כשייעצה לבעל מלון מקומי לקשט את החדרים בתמונות. כשהשיב שאין לו תקציב עבור העניין, הפשילה שרוולים והציעה לנסות לסייע לו. מאז, עשרים פעמים כבר הספיקו לערוך שם ביקורים מצוירים וצבעיה של יפה יצרו למעלה מ- 300 ציורים במלונות שונים. בכל שיחה איתה, נדמה כי מכחול יוצא מלבה לקשט את החיים בצבעוניות בה היא רואה אותם ודרך האמנות מבהירה לנו מה חשוב באמת. "אני חושבת שאין גיל לשיתוף, אין גיל להרגשה של אנחנו באותו קרון ברכבת. זה מתבטא בציור".