חוה נולדה בשנת 1928 בעיר בנג'ין, פולין. עם פלישת הגרמנים בשנת 1939, מתארת פחד גדול ואי וודאות. "הגרמנים שרפו בתי כנסת בבנג'ין וניפצו חלונות ביריות וצעקו: "יהודים החוצה". הם הורידו את כולם בצעקות ודחיפות לרחוב שהיה מלא בזכוכיות שבורות. הילדים היו עם פיג'מות ויחפים, כי לא היה זמן לנעול נעליים. ברחוב הפרידו את הגברים מהנשים והילדים." כשאמה של חוה הבינה שבעלה נרצח ונקבר בקבר אחים, היא אמרה לילדים כי הם ממשיכים במאבק לחיים. זמן לא רב לאחר מכן, עברה המשפחה לגטו, בתנאי מחייה קשים על רקע האקציות המתמשכות. באחת האקציות נשלחה אמה של חוה, פסיה. במזל יוצא דופן, לאחר חיפושים ומאמצים רבים הצליח אחיה של חוה, אלטר, לשחררה ברגע האחרון מהרכבת לאושוויץ. לאחר מכן במהלך המלחמה האם נשלחה שוב ונרצחה שם.

חוה ואחותה עבדו במפעל לייצור בגדים ללוחמים הגרמנים עד 1942. בשנה זו דרשו הגרמנים להעביר נשים לגרמניה, לספק כוח עבודה זול למפעלים. באחת האקציות, חוה נשלחה לטור אחר שנשלח למחנה ההשמדה, ובתעוזה הצליחה לברוח לאחותה בטור השני. כאשר גילו את זה, היה מאוחר מידי לשלוח אותה והחיילת הגרמנית הסתפקה במכות כעונש.
ב1945, עם התקרבות הצבא האדום, החליטו הגרמנים לפנות את כל יושבי מחנות אושוויץ לצעדת המוות. לאלטר, אחיה הגדול של חווה, נודע על הצעדה לפני ומכיוון שעבד במחסן ביגוד, הצליח להעביר לנשות המשפחה בגדים ונעליים. היה קר ומושלג והם הלכו יום ולילה ללא מנוחה. בסיום המסע הורו להם לעלות לקרונות עמוסים, למסע ארוך ומייגע עד שלבסוף הן הגיעו למחנה ליד אוסטריה. באחד הלילות השתרר פתאום שקט במחנה ולא נשמעו הקולות המוכרים של השומרים. הן חיכו עד הבוקר ובבוקר הגיעו האמריקאים ושחררו את המחנה.

לאחר המלחמה, חוה ופסיה התאחדו עם אחיהן הגדול ועם אח נוסף ועלו לארץ בשנת 1946 דרך הפלגה מאיטליה. בארץ החלה חיים חדשים, היא גרה בתל אביב ועבדה במפעל מחתרתי לייצור פגזים. היא נישאה לבעלה צבי מינצברג, לוחם אצ״ל. השניים עברו לבאר שבע וחוה ניהלה שני בתי עסק מצליחים עד גיל הפרישה. "בגיל 50 התחלתי לעסוק באומנות. הייתי בעלת עסק, הייתה לי חנות נעליים וחנות של צמר לסריגה. כשסגרתי את החנויות, שאלתי את עצמי מה אני אעשה? אז הנכד שלי הביא ספר שהגננת ביקשה מאבא שלו שיצייר. אביו,הבן שלי, שאל אותי מה דעתי לצייר במקומו לספר של הנכד, אז אני התחלתי, בלי סוף עד 2 בלילה. בהמשך ציירתי את כל המשפחה שלי, בעלי, הוריי, ואפילו את עצמי. תמיד יש לי מה לעשות. בציור שבחרתי להציג, ציירתי את האחיות שלי בעיירת הילדות שלי, בשביל זיכרון. אהבתי אותן".

לחוה שני ילדים, חמישה נכדים ושלושה נינים. היא מספרת שברגע שהגיעה לארץ היא שינתה את שמה מאווה לחווה, השאירה את העבר מאחור ונולדה מחדש. כך גם חייה את חיה, באופטימיות והסתכלות על הטוב וזיכרון של חייה היפים שהיו לה לפני ולאחר המלחמה. זה גם המסר שלה לדור הצעיר - לזכור ולראות הטוב ולהיות אנשים טובים אחד לשני.