"ניצלתי ממצור לנינגרד אך הגעתי למחנה אושוויץ"

איך מרגישה אם שהצליחה להבריח את בתה מלנינגרד, חודשים לפני שהחל עליה מצור כבד? אמא של נאזדה ספוזין הצליחה. היא הסיעה את הילדה בת הארבע לסבתה,א שגרה בכפר בבלרוס. זה היה חודש מאי, בעיצומו של האביב, כשמעבר לכפר השתוללה מלחמה אכזרית. כשכוחות זרים נלחמו ברוסיה. ועל לנינגרד, עיר הולדתה של נאזדה הקטנה, הוטל מצור. בשנים הבאות לא הייתה אף אספקת מזון לעיר ואימהות רוסיות השכיבו לישון ילדים רעבים. אמא של נאזדה לא.
אבל איך מרגישה אמא כזו כשהבת שלה, זאת שניצלה מהמצור, נלקחת למחנה השמדה?
נאזדה נולדה בלנינגרד, בשנת -1937. בשנת 1941, חודש לפני שהגיעה מלחמת העולם השנייה אל רוסיה, נסעו נאזדה ואמה אל בלרוס, לבקר את סבתא. "בהתחלה היינו ביחד", היא מספרת,. "אבל אחר כך אמי חזרה לעיר במחשבה שתחזור לקחת אותי בהמשךנפרדנו.".
אם חשבנו שרק יהודים הגיעו אל מחנות ההשמדה, מסתבר שלא. נאזדה, ילדה לא-יהודיה, נלקחה יחד עם הקהילה היהודית בלובלין אל מחנה המוות מיידנק. אנשים רבים נלקחו אל המחנות, מכל הכפרים שבסביבה, ולאף אחד לא היה אכפת אם עוד ילדה ביניהם תעבור את הסבל הנורא של מיידאנק. אחרי מיידאנק הגיעה אושוויץ, "ניצלתי ממצור לנינגרד אך הגעתי לאושוויץ. שם קעקעו לי את המספר על היד", היא אומרת. אולי זה הדבר היחיד שאפשר לזכור מהגיהנוםמהגיהינום.
אחרי המלחמה הועברה נאזדה אל בית יתומים. רק בשנת -1953 סייעו לה למצוא את משפחתה. "מצאתי את אמא, והיא הייתה בחיים.", היא מספרת בשמחה.
גורלה של נאזדה המשיך להיות כרוך בגורל העם היהודי. בנישואיה השניים נישאה לארקדי, יהודי שהכירה בצעירותה. בשנת -1992 עלתה לארץ וגם למדה עברית.
המספר על היד כבר איננו. "הסרתי אותו כשעבדתי במפעל צבאי ואנשים שאלו שאלות אודותיו.", היא מסבירה. אבל מספרים כאלו אינם נמחים באמת. הם נשארים חקוקים, בנפש. כמו שגם שנים אחר כך היא עדיין לא תשכח:
"המספר שלי באושוויץ היה 77361."".