"גם ילדים ראויים למדליה על חיים של מאבק במוות"

"לא הייתי בחזית," אומר מארק כץ כשהוא מספר את סיפורו, "אבל בלנינגרד הייתי". מארק נולד בשנת 1937 ברוסיה. בשנות המלחמה הוא היה ילד קטן בן חמש. החזית בערה בקרבות מחרידים. משפחתו של מארק הייתה בעורף, אלא שהעורף הרוסי, בלנינגרד, דמה לחזית של מלחמה איומה. "במהלך כל המצור הייתי בלנינגרד", הוא מציין, אולי משום שלא ניתן היה לברוח מלנינגרד. כוחות זרים הקיפו אותה והתקיפו אותה. העיר הופצצה בלי סוף, והתנועה החופשית ברחובות הוגבלה מאוד. אספקת המזון לעיר הופסקה ומנות המזון חולקו בקצבה מזערית. פניה של העיר היפה ברוסיה השתנו: היא הייתה הרוסה ומרוסקת. אפילו הצמחייה ובעלי החיים בעיר לא עמדו בהרס הנורא ונמחקו לאיטם מהאדמה. "גרנו בסמוך לשכונת גולודאי. זו שכונה שאיננה קיימת כבר", הוא נזכר.
מארק בן החמש נהג ללכת לגן ילדים. זה היה גן אחֵר מהגנים העליזים המוכרים לנו. גן של ילדים עם יצר הישרדות מפותח, כאלו שחוו אובדן ואימה על בסיס יומי. "היו לי אח, אחות, אמא ואבא. בסוף המלחמה נותרנו רק אני, אחי ואבי. אמי ואחותי נפטרו", אומר מארק, "גם הדוד שלי נפטר".
בסוף המלחמה העניקהו אמא רוסיה מדליות לאלו ששרדו את המצור. גם מארק הקטן קיבל. מסתבר שיש גבורה מעבר לשדה הקרב ומעבר לחזית. גם ילדים בני חמש ראויים למדליה, על חיים של מאבק יומיומי במוות שארב בכל פינה.
בשנת 1990 עלה מארק עם אשתו לארץ. הם גידלו משפחה של ארבעה ילדים – שתי הבנות שלהם ועוד שני ילדים שאימצו. כיום יש להם שבעה נכדים. ברוסיה עבד מארק במפעל לייצור צבאי ובארץ הועסק בחברת תדיראן. הילד הקטן שהסתכל למוות בעיניים זוכה לראות עוד שנים ארוכות של חיים. אולי זאת המדליה האמיתית בשביל הילדים של לנינגרד.