"הסיוטים נמצאים מול העיניים גם כשהן עצומות"

עיניי עוד היו מהופנטות מהאצילה שמולי, ולריה זלסקי, הנושקת לגיל 100, כשהתחילה לספר בנימוס לא מתנצל את סיפורה. בתור האמצעית מבין שבעה אחים, עבדה כמורה פרטית, כדי לעזור לאמה שהתאלמנה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, משפחתה הוצאה מביתה לגטו. אחד מתלמידיה הביא להם אוכל בחשאי, מאחר והיה חניך ב"היטלר יורגנד", תנועת הנוער ההיטלראית, שבבסיסה שנאת השונה.
השלב השני הגיע במהרה. "הועלנו לרכבות כמו בהמות דחוסות. אחת ליום היו מרוקנים צרכי גוף וגופות. ככה במשך ארבעה ימים". זריזותה הביאה אותה להיות הראשונה לצאת מהקרון. "עזרתי לילדים לרדת ומנגלה עמד מטר וחצי ממני עם אגודל שלוף". אגודל הפוך אחד חרץ גורלות, כשם היה מלאך המוות. היא אחזה חזק באחותה הקטנה, בעוד אמה ואחיה הקטנים נשלחו להתאדות לכדי עשן שחור, סמיך מכדי להבין. ועדיין היא הבינה.
ביתן 13. זה היה מספר הבית החדש שלה באושוויץ, לצד מספר קצת יותר ארוך שקועקע על ידה השמאלית. "העבודה משחררת" כך הכריזו בשלט ענק בכניסה. "גם הגג בהחלט שיחרר את ייעודו", חשבה לה כשחורי הענק בו הכניסו את גשמי החורף והיא רק חיפשה פינה אחת יבשה לעצום ולו לרגע עיניים רטובות. עדיין זכור לה איך ילדה בת 6 שאמה הגניבה לביתן, נורתה כשביקשה לעבוד כדי לחיות.
באושוויץ עבדו קשה, סחבו אבנים רותחות בקיץ וקפואות בחורף. "פעם אחת לא אכלתי 6 ימים, ושמרתי את פרוסת הלחם היומית כדי לשלם עבור נעליים". היא שקלה 26 ק"ג, ואני מנסה לרגע להבין את תג המחיר. אך אין תג ואין מחיר, אין מידה מתאימה ואין מידת רחמים. "הנעליים הקודמות שקעו בבוץ ואת שש פרוסות הלחם שצמתי עבורם שבוע, גנבו לי. נותרתי רעבה ובלי נעליים. יצר ההישרדות גדול מהכול אך לפעמים גם זה נסדק", מספרת ולריה.
כשהשמועות על סיום המלחמה החלו להגיע, הקצינים הנאצים הוציאו את היהודים מאושוויץ לצעדת המוות. "עבורנו זה פשוט הייתה עוד מומחיות שלהם לסבל. מי שעצר פשוט קפא". לראשונה אני מבחינה בעצירה בשטף דיבורה, אך יודעת שהיא רוצה להעביר הכל וכמה שיותר. "הסיוטים נמצאים מול העיניים גם כשהן עצומות". איזה חוסר הלימה משווע קיים בין קומתה הצנומה לבין כמות העוצמות המתגלות בה כל רגע.
"ב-2 במאי הרוסים באו לשחרר אותנו והם לא ידעו מה מצפה להם. אנשים עם רזון בלתי מובן, מסתובבים בשלגים עם פיסת בד דקה על גופם. אנשים התנפלו על האוכל, אבל הגוף לא עמד בעומס. זו הייתה הסעודה האחרונה עבור רבים מהם. אני הבנתי ואכלתי מעט מאוד, לא רציתי למות אחרי כל מה שעברתי".
לימים הגיעה ולריה לפראג ונרשמה ללימודים באוניברסיטה. שם הדיקן אימץ אותה ואף נתן לה קורת גג. סיפורה מסתיים בחיוך ניצחון גדול. "רק בשנים האחרונות היא מספרת את הסיפור", אומרת לי בתה. אני מסתכלת על ולריה ורואה עוצמה של אם שמהולה בהמון חוכמת ספרים וחיים, ובעיקר זיכרון שנחרט בליבו של כל מי ששומע. "תרשמי", היא אומרת לי שוב, "אסור לשכוח. פשוט אסור".