"מקס היה בין משחררי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו".

מקס פריבלר ולודמילה ריבקין נפגשו לפני למעלה מ- 60 שנה באוקראינה. הוא היה בן 13 והיא רק בת שמונה. בגיל 19 מקס (יליד 1931) כבר התחתן, כי רצה משפחה אחרי שאיבד את משפחתו במלחמה. נולד לו בן ממנו יש לו שלושה נכדים וארבעה נינים, ובת שנפטרה. גם לודמילה התחתנה, אבל הם היו כל הזמן שמרו על קשר בחגים ובשמחות. עשורים לאחר מכן, התחתנו והתחילו פרק ב' יחדיו. "האהבה פרחה אצלנו מאוחר", אומרת לודמילה בדמעות. "מקס נפטר השנה. הכאב עוד טרי".

פריבלר נולד בכפר מיקוליצ'ין שבפולין (כיום אוקראינה) להוריו דוד ומלכה (מלצה). להוריו היו אדמות, מפעלים, חנויות ואף בית ספר ובית כנסת, אבל הילדות המאושרת הזאת התנפצה לרסיסים, כשגרמניה הנאצית כבשה את האזור במבצע ברברוסה בשנת 1941: "כל משפחתו נספתה בשואה. את הסבא שלו משכו בזקן לשער של הבית והוא קיבל התקף לב ומת. אביו נלקח לתחנת המשטרה שם התעללו בו אנשי גסטפו עד שאיבד את ההכרה. כשהאב שב להכרה אמר לו: 'בני תספר לאנשים מה החיות האלה עושים ליהודים'. הוא לא שכח את זה עד יומו האחרון".

את אימו של מקס ואחיו הצעירים שלחו לגטו בסטניסלבוב שבאוקראינה. למחרת הובאו מקס ואביו ליער עם קבוצת יהודים. רגע לפני שנורו, דחף האב את מקס אל בור ההריגה ונפל עליו. הגרמנים המשיכו לירות לבור וגופתו של האב חסמה את הכדורים, מלבד כדור אחד שננעץ בכתפו של מקס ונותר שם במשך 25 שנה. "מקס היה רק בן 10 והבין שהוא חייב להציל את עצמו. בלילה יצא פצוע מן הבור והגיע לבית של ילד שלמד איתו, כשהוא ערום ושוטט דם. האבא של הילד בעט בו תוך כדי שהוא קורא לו 'זיד', כינוי גנאי ליהודי. לאחר שהתאושש זחל אל הגשר והגיע למשפחה של אוקראינים שלא הכיר. הם נתנו לו לאכול והלבישו אותו. הוא מאוד התגעגע לאמא שלו ולאחיו הקטן והתגנב לגטו כדי להביא להם אוכל. שם ראה את אימו נאבקת בשוטר גסטפו שניסה לקחת ממנה את אחיו הקטן. היא דחפה את הנאצי ואז הם תלו אותה. כשמקס ניסה שוב להגיע לגטו נתפס ונשלח לעבוד במפעל לצד ילדים יהודים נוספים. לאחר חצי שנה הובילו את כל הילדים ליער כדי להרוג אותם אבל הוא הצליח לברוח. ביער פגש קבוצת פרטיזנים והוא רק בן 12. בשל הקור קפאו רגליו ורופא שהוא פגש שלח אותו למוסקבה לטיפול. הוא תמיד אמר לי שכמו שפגש אנשים אכזריים במלחמה, כך היו גם אנשים טובים. הרופא הזה הציל את רגליו מכריתה", היא מספרת.

שנה לאחר מכן, בגיל 13, מקס התגייס לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים. עד מהרה, למרות גילו הצעיר הפך למפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב. ב- 27 לינואר 1945 היה בין חיילי הצבא האדום ששיחררו את מחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו. "התמונה שראה שם נחרטה אצלו לכל החיים. הוא ייחל תמיד שהזוועה הזאת לא תחזור יותר בעולם", משחזרת לודמילה בביתה בבת ים. השנים הרבות ביחד, יוצרות את ההרגשה כאילו היא חיה את מה שקרה למקס במהלך מלחמת העולם השנייה ונושאת את זיכרונו חי עד היום.