"רק בסוף המלחמה אמא אמרה לי שאני יהודי"

יעקב ויסבורד נולד בפברואר 1943 במחוז טוסקנה באיטליה, להורים אנה (חנה) וסישה (אלכסנדר), שהיו ממוצא פולני. זיכרונותיו משלבים בין דברים שחווה ודברים עליהם גדל כילד להורים שורדי שואה. "אחרי המלחמה ההורים לא דיברו, אמא בונקר ואבי היה עוד יותר שתקן", הוא משתף. "אבל למדתי מהוריי להיות נאמן וישר, דרך הדוגמה האישית של התנהגותם".

למשפחתו היה עסק של פרוות ועורות, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הם נערכו לפתוח סניף בפריס. "העובדה שדיברו כמה שפות עזרה להם", מספר יעקב. "אמא שלי הייתה אישה חכמה שדיברה עם העיניים. אנשים עזרו לה. ככה ניצלנו מללכת למחנה השמדה", הוא מספר. אביו, סישה, הצטרף לשורות הפרטיזנים והתאחד עם משפחתו אחרי המלחמה בשנת 1950. "יכולתי להגיד את שמו רק אחרי המלחמה, התביישתי לומר אותו קודם", מספר יעקב.
בתקופת המלחמה הוא היה ילד. אימו גוננה עליו כששהו בשני מחנות ריכוז, כשמהאחרון שוחררו על ידי הפרטיזנים, וממנו עברו לעיר קולרנו. בהמשך נקלט במנזר שניהלו נזירות. "תמיד הרגשתי שונה ולבד. ילדים אחרים שהיו במנזר הציקו לי", הוא נזכר. אימו ואחותו הגדולה, רחל, שהו מחוץ למנזר והוא נהג לבקר אותן.
"יש לי זיכרון ברור. דלת עם משקוף גבוה. הנזירה עומדת על מדרגה עם צלב. כל מי שנכנס היה צריך לנשק את הצלב. אני הרגשתי שהצלב זה לא הדת שלנו. רק בסוף המלחמה אמא אמרה לי שאני יהודי. יום אחד הייתי במנזר, לקחתי את הצלב של הנזירה וזרקתי אותו. רצתי לבית של אמא. למחרת כבר היינו בסוכנות. מהנקודה הזאת התחלתי להבין מה זה להיות יהודי", הוא מספר.
בשנת 1948 עלה עם משפחתו לישראל. "גם פה הייתי נלחם כנגד הצקות הילדים. יום אחד חזרתי הביתה וכשסיפרתי לאמי מה אני עובר, היא אמרה לי: 'אל תהיה איפה שלא טוב לך'. רציתי להיות צבר ולקחת את המקום שלי בחברה", הוא מספר. "אנחנו גדלנו יחד עם המדינה. שיחקתי כדורגל בקבוצת מכבי תל אביב, למדתי מכונאות רכב בית ספר מקצועי, התגייסתי לצה"ל בחיל חימוש והשתתפתי במלחמות ישראל. התחלתי להרגיש צבר".
יעקב עבד כיהלומן ויחד עם אשתו, אסתר, פתח חנות מכולת וחלוקת עיתונים. לאחר שנים בהם גר בתל אביב ויפו, עבר עם משפחתו לבת ים. יחד זכו לשלושה ילדים ועשרה נכדים. "כשהקמתי משפחה והייתי נוסע בענייני עבודה, תמיד היה לי חשוב לחזור בימי שישי לעשות קידוש בשולחן הגדול", הוא אומר בחיוך. "היום יש לי הכל, אני לא מתלונן. ההישג שלי זה המשפחה שבניתי וזה נותן לי סיפוק. זה החיים שלי".