"אחרי המלחמה רק הפחד נעלם מעט אבל הקור והרעב נותרו"

"בזמן המלחמה הרגשנו פחד קור ורעב. אחרי המלחמה רק הפחד נעלם מעט, אבל הקור והרעב נותרו", כך מספרת זאנה מוקונאייבה (1937). היא נולדה בשנת 1937 וכשהייתה רק בת ארבע כשהגרמנים נכנסו לאוקראינה במלחמת העולם השנייה. , אבל גם היום, הזיכרון מהדהד בה עד היום:. "אחרי שרצו לירות בי נותר בי פחד מאנשים צעירים. מרגיש לי כמו גוש בגרון. כל פעם שראיתי קבוצה של חבר'ה צעירים ברחתי מיד".

זאנה נולדה וגדלה בקירובגרד שבאוקראינה. היו לה חצי אח, שגר כיום בטשקנט, וחצי אחות, שנמצאת איתה בארץ. יחד הם גרו עם הסבתא. "היה לנו בית גדול", היא נזכרת, "חצי מהבית נהרס במלחמה ולכן גרנו בחצי השני של הבית. הישוב היה מורכב ממולדובנים ומגרמנים, שהגיעו להתיישב במקום עוד בשנות ה-30'. לידנו גרה אישה גרמניה, שקראנו לה 'דודה אווה'. היינו חברים איתה, כמו עם יתר הגרמנים. דווקא עם המולדובנים סבתא לא הסתדרה. יום אחד אחת הסבתות המולדובניות שגרה צמוד אלינו, חתכה את הראש לתרנגולת שלה והתרנגולת המשיכה לרוץ ועברה דרך חור בגדר לחצר שלנו. אני ראיתי את זה ומיד התעלפתי. סבתא שלי התחילה מיד לצעוק עליה, 'איך את עושה דבר כזה ליד הנכדה הקטנה שלי?', אבל היא ענתה לה בצעקות, שגיסתה - הדודה של אמא שלי, קומוניסטית, שאח שלי מתנדב בצבא נגד הגרמנים ושהנכדה שלה - אני, יהודייה.

הגרמנים שמעו את הצעקות ומיד הגיעו לחצר באקדחים שלופים. אני זוכרת אותם רזים מאוד, גבוהים ועם עיניים בהירות. אני נבהלתי והסתתרתי מאחורי השמלה של סבתא, מה שבעצם לא יכול היה לעזור, כי אם היו יורים בה היו פוגעים בשתינו. למזלנו הגיעה לחצר דודה אווה והתחילה לצעוק להם בגרמנית שיעזבו אותנו. אני לא מבינה גרמנית ועד היום נהיה לי רע כשאני שומעת את השפה הזאת אבל אני זוכרת שהיא צעקה להם "ואק", לעזוב, והם עזבו אותנו בשקט".

זאת לא הייתה החוויה הקשה היחידה של זאנה כילדה: "יום אחד, כשהייתי בבית של דודה אווה יחד עם סבתא שלי, נכנס לשם חייל גרמני. הוא התקדם אלי והלב שלי כמעט קפץ החוצה. אווה, באותו הזמן עסקה בתפירה בבית והייתה לה מראה גדולה בקיר, כדי שאנשים יוכלו לראות איך הבגדים שתפרה נראים. החייל הגרמני הרים אותי על הידיים והביא אותי להתבונן בנו יחד במראה. הוא טמן את האף שלו בבטן שלי והסביר לסבתא שהוא לא רוצה לעשות יותר "בוך בוך" (צליל של ירי) והחל לבכות. זה מאוד הפתיע אותי, אבל מעולם לא סלחתי לגרמנים על מה שהם עשו", היא מספרת.

לאחר המלחמה, ב-1959 התחתנה זאנה עם שלמה, לו היא נשואה עד היום. לשניים שלושה ילדים: שני בנים, שנפטרו ועוד בת. כמו כן יש להם נכדים ונינים. המשפחה עלתה לישראל מאוקראינה ב-2001 והשתקעה בבת ים. "כאן זה הבית שלנו", היא מספרת.