"לנינגרד הייתה עיר קפואה ורעבה, מנותקת מהעולם.

לנינגרד, עיר יפהפייה ברוסיה. מי שמעמיק להסתכל יכול למצוא את השילוט שאומר "במקום זה היו הפצצות ארטילריות". העיר, כמו ישי רוזיסקי, עדיין נושאת את הזיכרון, שנים אחרי. הצלקת עוד קיימת.
הוא נולד באוגוסט 1931 בעיר לנינגרד ולו אחות בכורה הגדולה ממנו ב-4.5 שנים, בשם קירה. לפני המצור, עוד למד בבית ספר יסודי אבל ביוני 1941 צרו הכוחות הגרמנים והפינים על לנינגרד והחיים לא נותרו כשהיו. העיר הופצצה בפצצות וטילים דליקים, המבנים נהרסו. "ניסינו להתעלם מהיריות שמסביבנו", הוא מספר, "אבל זה היה בלתי אפשרי. אבי שקע בדיכאון ולא יצא מהמיטה", הוא נזכר.
העיר, מוקפת באויבים מסביב, נשארה מנותקת מאספקת מזון. גם מחסני המזון הופצצו והושמדו, כך שהקצבה החודשית לילד הייתה זעירה: 125 גרם לחם. המבוגרים העובדים קיבלו רק מעט יותר: 220 גרם. הוא זוכר את המספרים עד עכשיו, שנים אחרי. אולי משום שהמספרים האלו היו ברורים מאוד לילד קטן שילדותו נגנבה ממנו: הם היו שווים חיים. ולחם, גם אם מעורב בנסורת וחומרים לא אכילים, היה המזון היחיד.
בעיר לא היו עוד חתולים, כלבים וצמחייה. אפילו הציפורים נדדו ממנה. עיר קפואה ורעבה, מנותקת מהעולם. רק חולדות נותרו בה כסימן חיים אחרון.
בשנת 1945, כשבעלות הברית חגגו את הניצחון, חזר ישי לשיגרה של שפיות. הוא עלה לישראל עם אשתו בשנת 1997, ומאז שהתאלמן נותר לחיות בבת-ים בגפו. הוא שומר בקופסה את המדליות שקיבל על ששרד את המצור הקשה. "כל מי ששרד היה גיבור", הוא מסכם.