זיכרונותיהם כילדים במלחמה, קירבו אותם זה לזו.

"אני זוכרת ששחקתי בחול עם אחותי הקטנה, בתיה. היה יום מאוד יפה וברגע אחד השמיים הפכו להיות אפורים מהפצצות כבדות שלוו בשריפות. בימים הראשונים כשהגענו למקלט הוא תמיד היה מלא, אז הפסקנו לרוץ לשם", נזכרת דיסייה קולפקוב (1935), שהייתה רק בת 6 כשהחל המצור על לנינגרד.
אביה של דיסייה, אברהם, התנדב לצבא האדום וגויס לחזית. זאת, למרות שלא היה חייב, כי אמה, אווה, הייתה נכה והיו להם ארבעה ילדים. "באחד הימים, כשאבא בא לביקור מהחזית, הוא חפר לנו בור ליד הבית ואמר לנו להתחבא שם מההפצצות, במקום במקלט, שהוצף במים. לאנשים לא היה איפה לגור ואיפה להתחבא", היא משחזרת.
אבל זאת מסתבר עוד הייתה הבעיה הקטנה בלנינגרד הנצורה. "שרפנו את כל הרהיטים בבית כדי להתחמם. לא היו מים או אור. אנשים מתו מהקור ומהרעב. אכלנו מזון של בעלי חיים בצורת שוקולד, דבק נגרים ונעליים מעור שהיו בבית, אותם היינו מבשלים במים ביחד עם דשא. נשאר לנו מעט כסף מהימים של לפני המלחמה ואח שלי ניסה לקנות לחם בשבילנו, אבל רימו אותו ומכרו לו לחם מקרטון. כשביקשו לפנות את הילדים מלנינגרד אמא שלי לא הסכימה. רק בקיץ, כשאגם לדוגה קצת הפשיר, פינו אותנו. חיכינו הרבה זמן עד למכונית שנוכל לעלות עליה. בדיעבד התברר שהיה לנו מזל כי כל המכוניות שנסעו לפנינו הופצצו על ידי הגרמנים והרוב נהרגו", מספרת דיסייה.
בדרך לסטלינגרד, דיסייה צפתה בקרבות קשים בין הצבא האדום לבין הנאצים: "ראינו שלושה מטוסים של הגרמנים בשמיים שהתחילו לפוצץ את הגשר בעיר ומטוס אחד שלנו. התחילה שריפה בספינה עמוסה בילדים, שנדחפו למים כדי שלא ישרפו. באותו רגע התחילו לירות גם עלינו ממקלעים. פחדתי כי בסטלינגרד היינו בשטח פתוח, חשופים לגמרי. התחלתי לרוץ מהר ואחי הקטן משך אותי ברגל ונפלתי. היום אני יודעת שאילולא נפלתי, הייתי מתה כי היו מרססים את כולנו. פתאום ראיתי שהמטוס הבודד שלנו הצליח להפיל שנים מהמטוסים של הגרמנים והשלישי ברח".
דיסייה ומשפחתה נסעו לאורל שבסיביר, וגם שם צפתה בגופות מפונות מהרכבת בכל תחנה. "אנשים אכלו יותר ממה שהגוף שלהם היה יכול להכיל ומתו. גם את אמא פינו מהרכבת כי חשבו שנפטרה, אבל היא רק התעלפה מהחום והצפיפות. היא נאלצה לעבור ניתוח, ואותנו פינו לבית היתומים ומשם זרקו אותנו לרחוב. בינתיים אחי הגדול, שנלקח מאיתנו לצבא בגיל 15 חזר וביקש מראש העיר שיחזירו אותנו לבית היתומים. הייתה שם מטפלת שדאגה לנו ואפילו הביאה לנו תמרים. בחיים שלי לא אכלתי תמרים. אתם יודעים מה זה היה בשבילי? זה היה כל כך טעים".
לאחר המלחמה, דיסייה הכירה את בעלה, רומן קופלקוב (1933). הוא היה בן שמונה כשבלארוס שם נולד, נכבשה, ואימו אפשרה לו להתפנות עם יתר הילדים. זיכרונותיהם כילדים במלחמה, קירבו אותם זה לזו. בשנת 1963 התחתנו ויחד הביאו בן יחיד שנפטר בגיל 8. לישראל עלו ב-1995. תחילה לירושלים ואח"כ לבת ים, לדבריהם כדי להיות ליד הים שהם כל כך אוהבים.