ריצת חייו

לא ניתן לדעת את גילו של חנוך כשמביטים בעיניו הכחולות ובחדוות חייו. אולי זה בזכות כושרו הגופני, שכן חנוך הוא אצן עטור פרסים וגביעים, ואולי זה בזכות העובדה שבילדותו שרד ילדות מטלטלת בצל מלחמת העולם השנייה שחישלה אותו להתמודד עם מכשולי החיים.
חנוך נולד באביב של שנת 1935, בפראג, צ'כוסלובקיה. כשהיה בן ארבע, פלש הצבא הנאצי לעיר, ואמו, שהבינה מהר את מה שעתיד לבוא, שלחה אותו לחברתה הנוצרייה וזו לקחה אותו תחת חסותה והכניסיה אותו לכנסייה. שם חנוך התנהג כילד נוצרי והתחבא מפני הנאצים. כעבור שנתיים בעקבות הלשנה, חבר חנוך שוב לאמו, אבל אז הם נלקחו ברכבת למחנה הריכוז טרזינשטאט - מחנה שהוצג לעולם על ידי הנאצים כגטו שבו מתקיימים חיים נורמליים. רובם המוחלט של היהודים בגטו נשלחו בהמשך למחנות ההשמדה ונרצחו, כולל אמו ואחותו של חנוך. אביו ברח לארה"ב ומאז ניתק הקשר.
בגיל 9, לפני שנשלח עם יתר ילדי המחנה להשמדה, אישה לא מוכרת, לקחה את חנוך והחביאה אותו באסם עם כבשים. היא אמרה לו שכדי לשרוד הוא צריך לשתות את המים של הכבשים וללעוס את הקש שלהן. שם, באותו אסם, התחבא חנוך עד סופה של המלחמה.
לאחר המלחמה, חנוך נלקח על ידי זוג ניצולי שואה לבית יתומים בפארג, שם התגרור עד שעלה לארץ ישראל. בארץ, חנוך הצטיין במקצועות הספורט השונים ובמיוחד בריצה. לאורך השנים חנוך התחרה במאות תחרויות שונות ובביתו שמורים מאות גביעים נוצצים ומדליות שונות מתחרויות בהן זכה. "התחלתי לרוץ כי לא רציתי שיתייחסו אליי כניצול שואה צנום. רציתי להיות ספורטאי ולהמציא את חיי מחדש".
בצבא שירת חנוך בחיל חימוש כבוחן טנקים ראשי במטכ''ל, ומאחוריו 26 שנות שירות בצה"ל. לאחר שיחרורו התחיל להתנדב במד''א ובמשטרה, עשה קורס מאמנים בווינגייט וזכה בתואר המאמן המבוגר ביותר באתלטיקה קלה. הצד התחרותי בחנוך בא לידי ביטוי באהבה נוספת שלו – לתנ"ך, ובמהלך חייו השתתף גם בחידוני תנ''ך ארציים.
כשהגעתי לביתו לצד קיר עטור גביעים הבחנתי בכינור ישן. כששאלתי את חנוך לפשר הכינור סיפר לי שהכינור היה שייך לבן של אחד השכנים שנספה בשואה. חנוך קיבל את הכינור והתבקש לשמור עליו בגלל הערך הסנטימנטלי שלו לזכר הנספים בשואה. הוא מעולם לא למד לנגן עליו, אך הוא שומר אותו עד היום ומציג אותו בהרצאותיו השונות וביום השואה מידי שנה, כדי לחלוק עם הדור הצעיר את סיפורו המופלא.