מקימת שבט הצופים

שמה של דבורה הולם את אישיותה – אישה חרוצה, מלאת אנרגיות ועשייה, שלא יכולה לנוח. דבורה המאירי, נולדה בישראל בשנת 1938, ועסקה בהוראה כל חייה. משפחתה עלתה לארץ מפולין בשנת 1935 מהקור האירופאי לחום שבנתניה. מגיל קטן חונכה על ערכים של אהבת הארץ, כבוד, וצניעות. אמה הייתה תופרת ואביה היה אחראי על התרבות היהודית בבריגדה היהודית.
בסוף התיכון הוסמכה דבורה להיות מורה-גננת ובעת גיוסה לצה"ל, התגייסה לנח"ל ועבדה כמורה כיתה א' בקיבוץ בית העמק בגליל המערבי. לאחר שנתיים בקיבוץ סיימה את שירותה הצבאי, וכשביקשה עבודה, משרד החינוך שלח אותה לצפת. "לא ידעתי איפה זה בכלל צפת", אמרה לי. כשהגיעה, הכירה את בעלה ז"ל, גבי, אשר גם היה בגרעין נח"ל. מאז דבורה גרה בצפת, ויחד עם בעלה הקימה משפחה ולהם ארבעה ילדים.
דבורה מספרת שילדותם של ילדיה הייתה טובה משלה, אך היא אופיינה בחומריות. "למרות המצב הכלכלי הקשה, לי הייתה ילדות פשוטה, בה כולם מסתפקים במה שיש ולאף אחד לא היה חסר דבר", היא נזכרת ומציינת שלתנועת הנוער "הצופים" הייתה תרומה רבה לכך. בתוך כך החליטה דבורה לעשות מעשה והקימה את שבט חדש של "הצופים" בצפת. "למען תושבי העיר", היא אומרת ומתגאה שעמדה בראשו במשך 10 שנים.
אהבתה לילדים באה לידי ביטוי גם בהפקת אירועי בר מצווה לילדים ממשפחות מצוקה בעזרת עמותת "יד ביד", עמותה של נדבנים צרפתים, אותה הביאה לעיר לפני 20 שנה ועדיין פועלת כיום. בנוסף לכך, לדבורה חלק אינטגרלי בתרבות העיר צפת כאשר במשך כ-25 שנה הייתה חלק בלתי נפרד מהיכל התרבות בצפת לשם הביאה הצגות רבות. בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, דבורה הייתה מגרעין האמיצים שהחליטו להישאר בעיר ויהי מה. דבורה כהרגלה לא יכלה לשבת בשקט והחליטה לתרום לקהילה. מדי יום, בזמן אזעקות ונפילות, חילקה לכ-40 משפחות ארוחת צהריים. בעלה חשש "מהתרוצצות" שלה בזמן האזעקות אבל לדבורה עמד רק דבר אחד מול עיניה – חיזוק הקהילה.
דבורה היא מהאנשים איתם אפשר לשבת איתם על כוס קפה ובסופו של דבר לא ללגום מהקפה, כי בסיפוריה היא לוקחת אותך למחוזות אחרים. על כל סיפור היא ניגשת לספריה ומוציאה ספר או תמונה, המספר על עוד אנדוטרה מחייה המלאים עשייה. היא אשת תרבות, מלח הארץ יש לומר. לנו, הדורות הצעירים יש מה ללמוד מאישה שכמותה כי אט אט החברה הישראלית משנה את פניה. אנחנו צריכים עוד "דבורות" בחיינו על מנת לשמור על זהותנו.
"יש הרבה סוגי גיבורים. יש גיבורי מלחמה שהם הנפוצים ביותר במדינתנו, יש גיבורי תרבות, יש גיבורי ספורט, גיבורי נוער ויש סוג אחד של גיבורים שלא זוכה לתהילה רבה כל כך, גיבורים שאני קורא להם גיבורי היום יום. גברים ונשים המתמודדים עם החיים בכל פשטותם ובכל מורכבותם ועושים זאת בהצלחה מעוררת קנאה. בשבילי אבא, אתה גיבור כזה". אלו מילותיו של זיו, בנה של דבורה, אשר כתב לאביו. מילים אלו נגעו בי כי הן משקפות בעצם את כל מה שדבורה בעצמה. דבורה היא גיבורה של היום יום כי בפשטות ובשקט עשתה כל כך הרבה למען הזולת ובפרט למען ילדי צפת.