"אני חתול רחוב. תנו לי להמשיך להיות חתול רחוב"

"אמרו לך שאתה משהו משהו?"
"כן, וזה מעודד אותי להיות עוד יותר משהו".
את יוסי מורנו לא קל להשיג. הוא אדם עסוק. זה עתה חזר משיט בנורבגיה. "העצמאות היא הדבר שהכי חשוב לי. בגינה, בכביסה, בנסיעות, בפגישות עם חברים – בכל התחומים אני רוצה את ההגה בידיים שלי, כל זמן שאני חי".
"אתה לא חושש מכלום?"
"לא. בכלל, הביטחון שלי מעניין אותי פחות. סיפרתי לחברים שתבואו לצלם אותי, אז הם שאלו: מי יבוא? אתה מכיר אותם? אמרתי שלא, אני לא מכיר אתכם, אבל מה אכפת לי – אם אתם רוצים לבוא לצלם אותי, בבקשה".
הבית ברחוב השקדים מלא דלתות ומאחורי כל דלת – סוד : מחסן, סדנה, קליניקה - ובכל החדרים פועל הרדיו תמידית. "הרדיו זה בשביל הגנבים," הוא מסביר.
"שיחשבו שיש מישהו בבית?"
"לא, כדי שאם הם כבר נכנסים – שייהנו".
יוסי מורנו נולד לפני 85 שנה בבולגריה. ב-1943 גורשה המשפחה מביתה בפקודת היטלר, והאב ניסים נשלח למחנה כפייה. "אמא שלנו, רחל, שמרה עלינו. תמיד היא נתנה לנו הרגשה שרק אנחנו חשובים, לא היא. החיבוק שלה נתן לי ביטחון שיהיה בסדר".
"הייתה שואה. כלום לא היה בסדר".
"נכון, אבל זה הכוח שקיבלנו ממנה לכל החיים. אני ניצול שואה אבל אדם מאושר. התקשורת נוטה להציג ניצולי שואה בקשייהם ובעוניים, אבל רבים מאתנו הצליחו ליצור לעצמם חיים נהדרים. הייתי רוצה שנתגאה יותר בהישגים שלנו. בסופו של דבר זו הבחירה שלנו איך לחיות. איש אינו יכול להזיק לנו מלבדנו".
בספטמבר 1944 חזרה המשפחה הביתה ויוסי נכנס לראשונה לבית ספר – ישר לכיתה ג'. אחר כך, במשך שנים רבות, האשים את הדילוג על כיתות א-ב בקשייו הרבים בלימודים. רק בגיל מבוגר הבין שהוא בעצם סובל מדיסלקציה.
בשנים שלאחר המלחמה התעשרה משפחת מורנו, אבל השינוי החשוב יותר היה ההחלטה לעלות לפלשתינה. "בן גוריון הגיע לביקור בסופיה, ועבורנו זה היה משה שיורד מהר סיני," אומר יוסי. את ההפלגה לישראל בגיל 14 הוא מתאר כ"יציאת מצרים שלי".
יוסי המשיך את לימודיו בארץ ולימים, במסגרת הנח"ל, הגיע לקיבוץ משגב עם, שם ריכז את גן הירק. יום אחד ראה מרחוק פיצוץ באחד הצינורות בכרם. "שמחתי שהנה תהיה לי הזדמנות לעזור לכורמת היפה נאוה ירושבסקי, אבל כשהגעתי למקום היא אמרה שהיא תסתדר לבד. ובאמת, היא סגרה את השיבר ותיקנה את הפיצוץ, וזה ממש מצא חן בעיני. אמרתי לעצמי שאישה כזאת אני רוצה לילדים שלי".
ב-1958 התחתנו השניים וכעבור שנה נולד בנם הבכור. כשביקשו לדעת מי תהיה המטפלת שלהם בבית התינוקות אמר להם מרכז המשק שזה לא עניינם. בעקבות תקרית זו, ושיקולים אחרים, החליטו יוסי ונאוה לעזוב את הקיבוץ. לאחר שנה ברמת ישי, שבה חסכו 1,400 לירות, הם קנו את הבית הראשון בטבעון. נאוה החלה לעבוד בהוראה ולימים ניהלה את בית ספר רימונים בטבעון. יוסי עצמו החל לעבוד כמרכז המשק במרכז המחקר נוה יער ובהמשך נכנס לעמידר והתקדם עד לכס המנכ"ל. שיא הקריירה, עבורו, היה קליטת יהודי אתיופיה במבצע שלמה. "כמי שעלה לכאן בגיל 14 באונייה, זאת הייתה התרגשות עצומה להכשיר את השטח לעליה האתיופית".
בין לבין, ב-1988, הוא רץ לראשות מועצת טבעון, אבל לא ניצח את שמואל אבואב המיתולוגי. "כיום אני מבין שלא ממש רציתי להיבחר. ידעתי שאם אבחר אצטרך לנשק ברחוב אנשים שאין לי שום חשק לנשק. זה לא מתאים לי, אני חתול רחוב. תנו לי להמשיך להיות חתול רחוב".
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: רן, העובד בתפקיד ניהולי במד"א, יעל, שהיא פסיכואנליטיקאית העוסקת בטיפול ובהוראה, ויובל ז"ל, שנפל ב-1986 ברמת הגולן. לפני כעשור הלכה גם נאוה לעולמה ולעולמו של יוסי נכנסה נאוה אחרת – חברתו הנוכחית. היא גרה כ-700 מטר ממנו ומבחינתו זה האידיאל, "מספיק קרוב כדי ללכת אליה בנעלי בית".
שני תחביביו העיקריים של יוסי מאז יצא לפנסיה הם היין והאופניים. לאופניים, שהם חלק מרכזי בעולמו בשני העשורים האחרונים, הוא התחבר בגיל 64 לאחר התקף לב וצנתור, כשהבין ש"אני חייב לשנות את אורח החיים שלי אם אני רוצה לחיות עוד הרבה." את היין הוא מייצר כבר עשרות שנים, ובכל שנה יוצאים תחת ידו כ-300 בקבוקים – כולם לצריכה עצמית ולמסירה לחברים. "מעולם לא מכרתי בקבוק יין ולעולם זה לא יקרה," הוא אומר.
הגינה של יוסי גדולה ומטופחת, והוא עדיין עורך בה ניסויים חקלאיים ולומד כל יום דברים חדשים. עד השנה שעברה הוא טיפל בה לבדו, אבל כיום הוא מרשה לגנן לעשות את הדברים הקשים יותר. תלי החפרפרות שהפריעו לו פעם כבר לא מפריעים לו כיום. "פעם נלחמתי בהן. היום אני אומר – שיחיו, מה אכפת לי?"