נעליים גבריות

את האהבה של עידן והראל ניתן לראות בעיניהם, ואף כי מרגיש שנועדו זה לזה, הם הגיעו משני קצוות שונים.
עידן והראל מתחילים לספר לי על ילדותם ועל ההתמודדות במסגרות בהם היו.
עידן חילוני, גדל בחולון למשפחה מזרחית טיפוסית, ואילו הראל, דתי, גדל בנתיבות למשפחה חרדית.
הזיכרונות מחזירים אותם אחורה ומעוררים בהם רגשות מעורבים.
עידן מספר על ילדותו, "ברגע שנחשפתי לעובדה הזו עליי - היה בלבול שבעקבותיו לא ידעתי מה אני הולך לעשות או האם זה יעבור". הוא נזכר שבגיל 8 היה מתהלך בבית הספר עם פוזה ומנסה להתקרב לבנות כדי לבחון אם הוא מרגיש משהו. "כשהייתי לצד בנים לא הייתי צריך שהם ייגעו בי, בשביל שארגיש את מה שאני מרגיש, ושם הייתה התשובה". אך למרות שידע, ניסה להסתיר זאת.
הוא מספר שהיה מחזיק סיגריה ביד ומדבר בסלנגים: "אח שלי", "אחי", "גבר". הוא קיווה שאולי אם ייכנס לנעליים הגבריות האלו משהו בנטייתו המינית ישתנה, אבל זה לא מה שקרה.
הראל מספר שבילדותו לא התעסק במיניות מאחר וגדל בסביבת אוכלוסייה חרדית, שמרנית, בבית ספר של בנים בלבד. "יש אנשים שטוענים שאולי הנטיות המיניות שלי התפתחו בגלל שבילדות שלי הייתי רק בסביבת בנים, ואני לא יודע להגיד אם זה נכון". הראל נזכר שבילדותו היה מסתכל על מוריו ובודק משקיע בטיפוח של עצמו. בגיל 13 הראל הבין שהוא לא נמשך לנשים ולא חשב שיש צורך אפילו לנסות. כשהראל התחיל לשחק כדורגל הוא הרגיש שהוא צריך להסתיר את זהותו ועשה דברים שלא רצה לעשות כמו למשל להשתמש במילה "הומו" כקללה, אבל בתוך תוכו היה מאוד שלם עם עצמו למרות שעדיין לא היה מוכן לחשוף את עצמן. "אחרי היציאה מהארון הדברים קצת השתנו, אבא שלי לקח אותי לשיחה ושאל אותי "אולי תנסה גם עם בנות?" וסירבתי. בתקופה שלא היתה מודעות לטיפולי ההמרה הציעו לי להגיע וכמעט הסכמתי. גם כשלא היה פשוט – לא הייתי מחליף את ההורים שלי בשום הורה אחר. אני שמח בהם, ואני בטוח שגם הם בי".