"כדי להתחמם, זרה ומשפחתה נאלצו להבעיר את הרהיטים שלהם"

זרה לחוביצקי נולדה ב-1935 בלנינגרד. כשהייתה בת 6 החל המצור הגדול העיר ע"י הנאצים והפינים, שנמשך כשנתיים וחצי. כ-750 אלף איש מתו במהלך המצור הכבד, רובם שמו קץ לחייהם, כי לא יכלו לשאת את המחסור.
זרה הייתה בלנינגרד בזמן המצור "רק" שמונה חודשים ולמרות שהייתה כה צעירה היא זוכרת כמעט הכול. "קשה לי לספר על המצור" היא אומרת ברטרוספקטיבה : "היו מקצים לנו רק 125 גרם לחם ליום והלחם היה מעורב בנסורת עץ וגם את זה לא תמיד הביאו. היה קשה מאוד להשיג לחם וילדים היו עומדים לפעמים 6 שעות בתור".

בנוסף למחסור באוכל, החורף בלנינגרד היה מאוד קפוא וקשה, וכדי להתחמם, זרה ומשפחתה נאלצו להבעיר את הרהיטים שלהם. היא ומשפחתה גרו יחד עם עוד משפחה בקומה חמישית של בניין, במקום משפחה שברחה או נפטרה. במהלך המצור הופסקה גם אספקת המים לעיר וסבא שלה, שהיה לדבריה גבר חזק, היה מביא את המים מנהר הנייבה, אבל בתחילת המצור הוא נחלש והפך לדבריה עור ועצמות: "יום אחד הוא הביא דלי מים, נשכב ולא קם יותר. לאחר כמה ימים הוא נפטר" מספרת זרה.

את רוב האוכל הם ממש אלתרו, ואכלו גם דברים שלא היו ראויים למאכל אדם: "מצאנו דבק להדבקת רהיטים. בישלנו אותו יחד עם קליפות של גרעינים וזה ממש פגע לנו במערכת העיכול. אלו היו זמנים קשים. פעם אחת שכנה הביאה לנו חתיכת בשר וגם שנים אחרי המלחמה היא לא הסכימה לספר איזה בשר זה היה. סבתא שלי הייתה רזה והיה לה קצת יותר קל אבל עדיין המצב היה קשה מאוד" נזכרת זרה.

אבא שלה היה בצבא. הילדים הגדולים, שרצו ליטול חלק בניסיון להסיר המצור היו עולים לגגות הבתים וזורקים למטה פצצות שהיו נדלקות ומתפוצצות כעבור זמן למטה. זרה, שהייתה כאמור בת שש לא הייתה יכולה לעלות לגגות אבל היא צפתה בחבריה הגדולים יותר עושים זאת.

שמונה חודשים מתחילת המצור הוציאו את זרה ואת משפחתה מלנינגרד דרך הקרח הקפוא של ימת לדוגה. זאת הייתה האפשרות היחידה לתקשר עם העיר אבל האגם היה בטווח התותחים של הגרמנים: "זה היה מאוד מפחיד, כי הקרח היה יכול להישבר והגרמנים הפציצו אותנו כל הזמן, כי הם ידעו שאנחנו בורחים. כך רכב הופצץ ממש לנגד עיני" משחזרת זרה. זה היה בעצם הניסיון השני להוציא את זרה ומשפחתה מלנינגרד הנצורה. הפעם הראשונה הייתה בתחילת המצור בספטמבר 41', כאשר הרוסים ניסו להוציא את הילדים מהגנים ומבית הספר היסודי: "התאספה קבוצה גדולה של ילדים", משחזרת זרה, "אבל הגרמנים גילו את זה והפציצו בארטילריה את המקום בו התאספה הקבוצה. הייתי אמורה לברוח איתם. הציעו לסבא שלי לעזור לו להבריח אותי, דרך העבודה שלו. לא נסעתי איתם וכך נשארתי בחיים".