"תפקידי היה לעמוד כל יום שעות בקור, בתור הארוך לחלוקת מעט הלחם"

אולגה ביליק, ילידת 1936, הייתה רק בת חמש כשהחל המצור על לנינגרד. היא, הוריה ואחותה הגדולה ממנה בעשר שנים, היו בספטמבר 1941 בבית הקיט שלהם, שנקרא דאצ'ה ולא הבנו בדיוק מה קורה: "איך שהגענו לדאצ'ה היה לנו ממש כיף, אבל כבר ביום הראשון שמענו צעקות ברחובות: 'מלחמה, מלחמה'. לא הבנו שהגרמנים תוקפים אותנו כי חשבנו שלסטאלין (נשיא רוסיה דאז) היו קשרים טובים עם הגרמנים", אומרת אולה.
בעקבות כך חזרה המשפחה מיד ללנינגרד הנצורה לביתם במרכז העיר, שם עדיין היה מים וחשמל. בעיר עצמה הייתה מציאות נוראה. מצד אחד הפצצות בלתי פוסקות ומצד שני רעב בלתי נסבל: "בקומה הראשונה של הבית שבו גרנו היה מקלט אליו נמלטנו בכל הפצצה", נזכרת ומוסיפה: "באחת ההפצצות נהרס לגמרי הבית הסמוך אלינו וכולם נהרגו. זה היה ממש מפחיד, בעיקר בתור ילדים. הבית שלנו חטף אש באופן ישיר ובמזל לא נפגענו".
באחת ההפוגות מההפצצות מצאה אולה בבית שהופצץ לידה בובה הרוסה. אחד השכנים הצליח לתקן אותה, ומאז הבובה הזאת הייתה צמודה אליה כל המצור והמלחמה.

אבל אם מהאש והפצצות הם היו יכולים להימלט, מהרעב הכבד שהיה בעיר, זה כבר היה הרבה יותר קשה : "סבא וסבתא שלי לא שרדו ונפטרו בתחילת המצור . אחריהם גם אחותי נפטרה. אמא שלי נאבקה ברעב בפעם השנייה, אחרי שבתור ילדה חוותה את זה במהפכת אוקטובר בשנת 1919 וגם אני כמעט וגוועתי ברעב. אמא הצליחה להביא הביתה עז ואני שתיתי את החלב שלה וזה ממש הציל אותי", נזכרת ומוסיפה לספר על מציאות ממש בלתי אנושית: "בגלל הרעב שבו לאנשים ממש לא היה מה לאכול, התחילו לאכול גם בשר של בני אדם, ואמא שלי שמרה עליי שלא אצא לבד מהבית", היא מספרת בפחד, ומוסיפה :"היה לנו חתול שכל הזמן היה בורח החוצה לחפש אוכל. כל פעם כשלא היה חוזר אחרי הרבה זמן, היינו בטוחים שאכלו אותו". גם מים היה מאוד קשה להשיג בעיר והתושבים היו נאלצים לבצע חורים בנהר הפונטנקה הקפוא, המרוחק כ- 1.5 ק"מ מהעיר ומשם לסחוב את המים הביתה במזחלות המכוסות במכסים וסמרטוטים, כדי שהמים לא ישפכו.

לאחר המלחמה חזרה לבית הספר ואח"כ למדה כימיה במכון הטכנולוגי שבאוניברסיטה בלנינגרד, וסיימה שם את הדוקטורט, כשהיא מתמחה בתחום הזכוכית. במקביל התחתנה וב- 1994 עלתה ארצה עם אמה, בעלה ובנה הקטן, שהיום עובד כעיתונאי בעיתון גלובס. יש לה גם נכדה בת עשר, לה היא מנסה לספר את זיכרונותיה מהמלחמה, אבל "אני לא בטוחה שהיא מצליחה להבין את מה שאני מספרת לה" אומרת אולה, שתפקידה כילדה היה לעמוד כל יום שעות בקור, בתור הארוך לחלוקת מעט הלחם שניתן למי שהיו לו תלושי מזון. גם היום 70 שנה אחרי, היא לא שוכחת את ריח הלחם שהיה בעת שעמדה בתור: "בגלל זה אני אף פעם לא זורקת לחם גם כשהוא ישן ויבש. הריח הזה ממש רודף אותי עד היום, את זה ואת הפחד הנורא מההפצצות אני זוכרת יותר מכל מתקופת המצור על לנינגרד והמלחמה".