"ביקשתי מאמי שכשתיגמר המלחמה תכין לי מרק בורשט כמו פעם"

תמרה לנדובר נולדה באוקטובה שבקזחסטן, ומשם עברה המשפחה ללנינגרד. אביה שהיה מדען בכיר, קיבל דירה בעיר מהאוניברסיטה בה עבד. הדירה הייתה במיקום הכי מרכזי בעיר, כשהיא מוקפת בכל האתרים הלאומיים היפיפיים. בדיעבד התברר כי זה גם הפך את האזור למוקד ההפצצות של הגרמנים.
כשהחלה המלחמה אביה של תמרה לא היה אמור לשרת בצבא, בשל חשיבותו כמדען, אולם הוא התעקש להתנדב ותמרה נותרה עם אמה ואחותה. "כשהזמנים נהיו קשים עברו לדירה שלנו עוד ארבע משפחות עם ילדיהם. אחת מהן הייתה דודתי עם התינוקת שלה. "בחדר הפנימי לא היו חלונות ולשם ברחנו בעת ההפצצות כדי לא לשמוע אותן, ולכן גם לא פחדנו", מספרת תמרה.

לדודה לא היה חלב להניק את התינוקת והפעוטה שתתה חלב סויה, אותו הצליחו להשיג בדרך לא דרך בעיר. "היה מאוד מסוכן להסתובב בעיר ובכל פעם שאמא יצאה דאגנו לה", היא נזכרת. בשל ההפצצות לא נהגו להשאיר ילדים לבד בבית, "מפני שלא ידעו באיזה מצב יהיה הבית כשיחזרו, אבל פעם אחת לא הייתה ברירה" משחזרת תמרה: "ביתה התינוקת של דודתי נפטרה וכולם נסעו לקבור אותה בקבר משותף בעיר. אמא שלי חששה שאבוא איתם ונשארתי לבד. באותו הזמן החלה הפצצה ומאוד פחדתי אבל ברגע שסגרתי את החלון נהייה שקט והרגשתי יותר טוב".

זאת הייתה הפעם השנייה שתמרה הייתה חשופה להפצצות. הפעם הראשונה הייתה כשאמה ליוותה את אביה לצבא והיא נשארה לבד בחצר עם אחותה: "שמענו פיצוץ אדיר והתחבאנו. אף אחד לא הבין מה ההפצצות האלה", משחזרת תמרה את רגעי האימה. הפעם השלישית הייתה כאשר אמה בדיוק ניקתה את האבק מהפסנתר, שהוריה קנו לפני המלחמה: "מאוד פחדתי ולא רציתי שהיא תמשיך לנקות".

למרות המצור הכבד על העיר תמרה דווקא לא זוכרת רעב כבד. הרבה בזכות אביה, שהפך אחראי על ההגנה הכימית בעיר, והצליח להשיג להם לחם, בשר ועצים להסקה , בתמורה לסחורות וטבק שהיו לו: "אכלנו כל דבר בשמחה. אמא שלי דאגה שנאכל כל יום את הכול, שלא יישאר למחר. אח"כ התמזל מזלנו ,כשמצאנו מצרכים בבית הקיץ שלנו . אני זוכרת גם שדוד שלי הגיע ללנינגרד והביא שק קטן עם לחם שהחברים שלו נתנו לו. זה היה מאוד משמעותי עבורי ועד היום אני זוכרת את זה" אומרת תמרה בהתרגשות.

בשל ההפצצות הכבדות תמרה ושאר הילדים כמעט ולא יצאו מהבית: "החלון שלנו פנה למוסך, בו ריכזו את גופות התושבים. אני זוכרת את מראה הגופות בקור הנורא, שבזכותו לא היו בסוף בעיר אינפקציות ומחלות. גם כלבים, חתולים ועכברים לא היו" מספרת תמרה. היא ישנה במיטה אחת עם אמה, כשהרדיו, שליד המיטה, היה פתוח כל הזמן כדי לשמוע עדכונים מן המלחמה. בעיקר בשש בבוקר. "אמא שלי הייתה צוחקת ואומרת שידעה שהתעוררתי לפי זה שאני מנשקת אותה בבוקר כדי להעיר אותה שתאכיל אותי" נזכרת תמרה בעצב." כשאמא התעוררה היא הייתה מבשלת על החימום של הבלטות ומנסה למשוך את הזמן , כדי שנאכל כמה שיותר מאוחר ולא נהיה רעבים בלילה. אני תמיד הייתי שואלת אותה מתי נאכל, אבל בעיקר ביקשתי שתבטיח לי שכשתיגמר המלחמה היא תכין לי מרק בורשט, כרוב ותפוחי אדמה בדיוק כמו לפני המלחמה", היא מסכמת.