" אדה נשארה בעיר הנצורה לבד עם אחותה"

אדה פולובץ נולדה ב-1927 בלנינגרד (סנט פטרסבורג של היום). ביוני 1941, כשהייתה בת 14, נפתחה החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, כשגרמניה פלשה לברה"מ. שלושה חודשים לאחר מכן החל המצור הקשה על לנינגרד, שנימשך כ 2.4 שנים ובו מתו כשלושת רבעי מיליון בני אדם: "העיר הופצצה ללא הפסק ולא היה לאן לברוח" נזכרת אדה ומוסיפה: "אמא שלי, בסיה, הייתה עולה על הגג וזורקת למטה פצצות שלא התפוצצו. זה כדי שהן לא יהרסו את הבניין, אם היו מתפוצצות על הגג. היה רעב גדול בלנינגרד ואמא שלי בסוף לא החזיקה מעמד ונפטרה בגיל 40".

את האב סמאויל לקחו מיד לחזית וכך אדה נשארה בעיר הנצורה לבד עם אחותה אנה הגדולה ממנה בארבע שנים: "כעבור חצי שנה הכריחו אותנו להתפנות מהעיר, כשאמרו לנו שאם לא נתפנה, לא נוכל לקבל יותר כרטיסי הקצבה ללחם" נזכרת אדה ומוסיפה: "היה לנו ועד בבניין בלנינגרד שאמר לנו כי אם נשאר כאן נמות. התחלנו לארוז את כל מה שיכולנו ובסוף יצאני מהבית עם מעט בגדים".
אדה ואחותה אנה הועלו לרכבת ונסעו שלושה ימים, כאשר הן אינן יודעות אפילו לאן, אבל ידעו שהן בורחות מהצור.

לבסוף הן הגיעו לבשקיריה שבהרי אורל , שם לא הצליחו לתקשר כמעט עם אף אחד. "דיברו שם רק בשקירית ואנחנו דברנו רוסית, אבל בסוף הצלחנו לקבל חדר בבית של מישהו עם תנור פויקה, שם הצלחנו אחותי ואני לבשל מרק", נזכרת אדה.
כעבור חצי שנה חזרו האחיות ללנינגרד וגילו שהמציאות כאן הפכה קשה עוד יותר. המצור התהדק והעיר הופצצה ללא הרף: "היו נותנים לנו 125 גרם לחם ליום לכל אחד. שקלו את זה במשקל רפואי. היינו מחזיקים את הלחם בידיים כדי להביא אותו הביתה. לפעמים קרה שמישהו פשוט היה גונב לנו את הלחם מהידיים מהר מהר לפני ששמנו לב. כל כך אנשים היו שם רעבים", משחזרת אדה.
כשהסתיימה המלחמה ב 1945, הופסקו המצור וההפצצות, והמצב בעיר השתפר במעט: "התחילו לתת לנו כבר 250 גרם לחם ליום ואחר כך אפילו יותר, אבל הכול היה לפי הקצבה בכרטיסיות " אומרת אדה.
אביה של אדה נפל בשבי במלחמה ולפי מדיניותו של נשיא ברה"מ סטאלין, הוא לא הורשה לחזור הביתה מחשש שירגל לטובת הגרמנים והוחזק 101 ק"מ מלנינגרד. חלק מהשבויים אפילו הוצאו להורג מחשש זה .
לאחר תקופה בה אביה היה בעיר המרוחקת, הוא חזר ללנינגרד והחל לעבוד אבל בגיל 69 הוא נפטר.
לאחר המלחמה חזרה אדה ללמוד לימודי ערב בבית ספר וסיימה תשע כיתות. אח"כ למדה במכללה טכנית בפקולטה לטקסטיל ועבדה במעבדה.

כשהייתה אדה בת 26 התחתנה עם בעלה, שהוא כמו הוריה מבוברויסק בלארוס. את חופשות הקיץ הם עשו מדי שנה בבלארוס. בתחילת שנות התשעים, עם העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר עלתה גם אדה ארצה יחד עם ביתה ושני נכדיה הקטנים, שהיו אז בני שנתיים ושש. אחותה אנה שנשארה בלנינגרד ולא עלתה ארצה , נפטרה רק לאחרונה בגיל 97. אנה משתדלת לספר לשני נכדיה, שהם כיום בני 35 ו-39 את כל מה שעבר עליה בימים הקשים בלנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה: "הם באים לבקר אותי ולהתארח לעיתים קרובות. בכל פעם אני מספרת להם קצת ממה שעבר עלי אז בימים הקשים ההם. הם יודעים את כל מה שעברתי וזה בטח מקרב בננו", אומרת אדה פולובץ.