"הילד הקטן בן החמש איבד ביום אחד את כל מה שהיה לו"

הוא היה ילד, לא הכול אפשר לזכור מאז. זיכרונות ראשוניים, רסיסים שננעצו בלב הילדותי, שורטים את התמימות הנאיבית של ילד שמאמין, כמו כל הילדים, שאבא ואמא יכולים הכול לעשות למענו. תמיד הם יכלו. עד שלא. עד שהם לא יכלו אפילו לתת לו יותר מ-125 גרם של לחם.
אלפרד שקיאבסקי נולד בשנת 1937. את פרוץ המלחמה הוא לא זוכר, אבל חורף 42' שצבע את לנינגרד בשחור וכאב, נצרב בו. אבא שלו, שהיה מהנדס במפעל, נלקח לצבא האדום. בבית נשארו רק אלפרד ואמו. המציאות הלכה והשנתה לנגד עיניהם, כאשר הדברים הברורים מאליהם נמוגו לאיטם, והמזון החל להיות מחולק ומדוד לפי קצבאות. אמו של אלפרד המשיכה לעבוד כמהנדסת בחברת בנייה והשגרה עוד איכשהו נשמרה, אבל בסוף החורף היא הבינה שאי אפשר יותר להישאר בלנינגרד... מסוכן מדי. הם ארזו הכול ונפרדו מהעיר היפה שלהם, עמדו בתור וחיכו לנסוע. אנשים רבים אחרים חיכו גם הם לנסוע...רבים מדי. לאלפרד ולאמו לא נותר מקום. הם התבקשו לחכות לנסיעה הבאה. כאשר חיפשו בסירות את חפציהם התברר שמטוסים גרמנים הפציצו את הסירות. "הכול נהרס והופצץ," מסכם אלפרד שנים אחר כך. אני יכולה לראות את הילד הקטן בן החמש שאיבד ביום אחד את כל מה שהיה לו, ונשאר בעיר הגוססת לאיטה, המופצצת, המאוימת. אני יכולה לראות את העיניים הקרועות בחוסר אמון מול המקום האחרון, שנתפס. אולי הוא שאל את אמו איך אפשר לחזור הביתה, והרי היא אמרה שמסוכן, ואיך ההיגיון בן החמש ניסה להגן עליו מהאימה הזאת, היומיומית.
אמו של אלפרד חיפשה עבודה זמן רב, עד שהתחילה לעבוד בגן הילדים שלו. זה היה גן רב גילאי: למדו בו ילדים בגילאי 3-8, משום שבתי הספר היו סגורים. דווקא הקטנים היו ברי מזל לעומת המבוגרים, משום שהרעב הציק להם פחות. אמו הייתה פועלת עם נשים אחרות להצלת ילדים שנשארו לבד בעולם. באחד הימים הגיעה ידיעה מהצבא: אביו של אלפרד נפצע. הוא אושפז בבית חולים בלנינגרד למשך שנה, גבר גבוה שפצעיו לא החלימו. הם נשארו לחיות בלנינגרד שלהם, לא ממש עיר בשביל ילדים. מחזות של מוות ופחד תמידי היו השגרה.
בסוף 1944 נסעו אלפרד ואמו לקזחסטן, שם התגוררו למשך תקופה, עד שהתבקשה אמו לשוב לעבודתה בלנינגרד. המצב בעיר השתפר, ומעבר לכל - המצור הוסר. "זה היה יום חג... בחורים צעירים נסעו לדוג דגים, המון דגים," מספר אלפרד. "חשנו אושר." בסוף הקיץ התחיל אלפרד את לימודיו בבית הספר, בכיתה א'.
לנינגרד שרדה את המלחמה, אבל אביו של אלפרד לא. הוא נפטר מפצעיו לקראת סוף המלחמה. לבית הספר של אלפרד הגיעו חיילים שסיפרו לילדים סיפורי קרבות וגבורה. הם לא סיפרו על חייל קטן בעורף, בן חמש. ואולי גם הוא לא ידע בכלל שהוא גיבור.
כמו הוריו, עסק אלפרד בהנדסת בניין. ב-1990 הוא עלה לארץ. היום הוא מספר בעצמו את הסיפור על הילד הקטן מלנינגרד, ואולי עד היום הוא לא יודע, שכמו החיילים האלו, הוא ניצח.