"קשה להיזכר בשואה, אבל זה גם מזכיר לי שניצחתי"

מלכה סולומוביץ נולדה בשנת 1929 בטרנסילבניה, רומניה. כשהייתה רק בת 15, הוציאו הגרמנים את כל היהודים מהכפר רוזבליה במחוז מרמורש, שבו גרה עם משפחתה, יחד עם יהודי כל 12 הכפרים השכנים. המשפחה ויתר התושבים הועברו לבית כנסת בכפר דראגומירשט שהוסב לגטו, כשהם עונדים על בגדיהם טלאי צהוב. את אביה, שהיה מורה, לקחו מהר מאוד יחד עם גברים נוספים מהקהילה.

מלכה נשארה עם אימה, דודתה, ושתי אחיותיה. לאחר שישה שבועות נשלחו ברכבות לאושוויץ. "האנשים נדחסו בזה אחר זה ובמהירות גדולה, וכשהתקרבתי לעלות אחרי אימי ושתי אחיותי, נסגרו הדלתות והרכבת נסעה", היא מספרת. "עברתי עם דודתי לרכבת משא עמוסה וכשהגענו לאושוויץ בירקנאו, הדלתות נפתחו ואנשים נדחפו בפראות החוצה והתבקשו לצעוד במהירות. דודתי נפלה לתוך תעלה ובתוך ההמון והדחיפות, לא יכולתי לסייע לה. הצעקות שלה נשמעות באוזניי עד היום".

בבירקנאו ההמון המבוהל התפצל לשני טורים, בהמשך התברר שהטורים הפרידו בין אלו שנשלחו למוות אכזר לבין אלו שנשארו לחיות. מלכה נשלחה לטור השמאלי, של "החיים", ובו מצאה גם את שתי אחיותיה. אימה נשלחה אל הטור הימני, ומלכה לא שבה לראותה. "כששאלנו אנשים איפה ההורים שלנו הם הצביעו לעבר הארובה ועל העשן המיתמר ואמרו שהם שם ". מלכה ואחותה הבכורה נלקחו להתקעקע במספר. "היה לנו ברור שיפרידו בינינו. פחדנו וניגשנו לאדית, מנהלת הבלוק היהודיה סלובקית, והיא השיבה לנו שלא תוכל להחליף שתיים באחת. היום המילים האלה נשמעות לי אחרת", היא אומרת. לימים, כשהתאחדה עם אחותה הקטנה בישראל גילתה שאדית הצילה בנות מהמחנה באומץ ובהקרבה יוצאת דופן. "כשפגשתי את אחותי הייתי המומה. זה היה כל כך מרגש והיו לי כל כך הרבה שאלות. לא ידענו מה עלה בגורלה. התברר שאדית הצילה אותה ".

במחנה מלכה חלתה, וכשהשתחררה מבית החולים של המחנה וחזרה לבלוק, אחותה הגדולה כבר הועברה ממנו. "אז כבר נשארתי לגמרי לבד ״. בקור המקפיא של ינואר 1945 התחילה צעדת המוות. מלכה צעדה מחוסרת כוחות, סביבה שלג וכפור, וגופות שמכסות את צידי הדרכים. "היו רגעים של ייאוש אמיתי ואפילו ביקשתי ממישהי שהכרתי שתספר לאחותי מה עלה בגורלי כי אני לא יכולה להמשיך״. אבל מלכה הצליחה לגייס כוחות ולהמשיך. בתום המלחמה התאחדה עם אחותה הגדולה, וסוף־סוף לא היו יותר לבד.

מלכה עלתה לישראל בעליית הנוער, ולכרכור הגיעה בעקבות דודהּ. כאן הכירה את שלום, בעלה ז"ל, שנולד ברומניה ובמסגרת עלייתו הבלתי לגאלית נאלץ לשהות באיטליה כחצי שנה, עד שהתאפשרה עלייתו ארצה. השניים נישאו והביאו לעולם ארבעה ילדים, עשרה נכדים ו־23 נינים. שניים מבניה נפטרו בנסיבות מצערות: שלמה נפל במלחמת יום הכיפורים, ולפני ארבע שנים איבדה את בנה הבכור ממחלה. על אף הזוועות שעברה והשבר הגדול, הניצחון שלה נוכח בכל יום מימי חייה.

"אני שמחה שצעירים רוצים לשמוע סיפורים על זיכרון שהולך ונעלם. זה מאוד מרגש אותי. קשה לי להיזכר בטראומות ובדברים שעברתי בתקופת השואה, זה מחזיר אותי לימים ההם אבל גם נותן לי כוח ומזכיר לי שניצחתי את הגרמנים. הגעתי לישראל, הקמתי משפחה שאני גאה בה. חשוב לספר את הסיפור בגוף ראשון. ההיסטוריה שלנו ארוכה אבל צריך לזכור למה הדברים קורים".