"מהמעברה אני זוכרת רק את האחווה והעזרה ההדדית"

העיניים של סולטנה מלכה מהפנטות כל המביט בהן, ומגלות מיד חמלה וטוב לב. סולטנה תמיד דואגת ואכפתית לכל מי שסביבה, עד כדי כך שהפכה את התכונות האלה לעיסוקה.
במשך שנים עבדה כאחות סיעודית, וטיפלה במסירות במטופלים תשושי נפש במרכז הרפואי ״שוהם״ שבפרדס חנה. כל עת ששהתה במחלקה לא הייתה לה דקה פנויה, כך שאת הקפה שלה היא שתתה קר ואת ארוחתה אכלה במהירות כדי להזדרז לטפל בחולים. "לכל מטופל נקשרתי, וכל פרידה זכורה לי עד מאוד", היא מספרת. לא בכדי הייתה המחלקה של סולטנה מהמבוקשות ביותר ורשימת ההמתנה לה ארוכה. על פעילותה קיבלה הכרה בפרס אחות מצטיינת.
סולטנה נולדה ב־1946 בפרס. בעקבות כמיהת הוריה להתקרב לירושלים, עלתה המשפחה ארצה באונייה כשהיא בת ארבע. במהלך המסע באונייה נולדה אחותה הקטנה. הם הגיעו למעברת כרכור, וחיו בתנאים לא פשוטים, בצריף קטן ללא חשמל או מים זורמים. למרות הקושי, היא זוכרת את החוויה במעברה לטובה, ובייחוד את העזרה ההדדית והאחווה. בהמשך עברו להתגורר בבית שבנו ברחוב הנחל בכרכור. סולטנה התחנכה בבית ספר כרכור ובתיכון החקלאי, וזוכרת לטובה את חגיגות יום העצמאות ברחובות פרדס חנה, כשגיל המדינה עוד הורכב מספרה אחת בלבד. חוויות ילדותה, כבת למהגרים במדינה שהולכת ונבנית, עיצבו את דמותה ונטעו בה ערכים של צניעות ואהבה לזולת.
סולטנה בנתה בפרדס חנה בית לתפארת עם שלושת ילדיה ובעלה, ויחד חיו עד שנפטר ממחלת לב. לא הייתה זו הטרגדיה היחידה שפקדה אותה – את בנה איבדה בתאונת דרכים איומה. המשך הגידול והטיפול המסור בשתי בנותיה, שהן מקור גאוותה, וכן אהבת החיים – הם אלה שעזרו לה להמשיך להיות חזקה ואף נתנו לה את הכוחות לדאוג ולטפל בסובבים אותה.
סולטנה פרשה לגמלאות בשנת 2002 ומאז היא מקדישה את זמנה לטיפול בנכדיה, לא מוותרת על המפגשים במועדון בפרדס חנה, ונהנית לטייל בעולם.