"כשלושים שנה אני מתנדבת בחברת קדישא, והנתינה היא בליבי"

חנה בר כוכבא נולדה בשנת 1939 בתימן. על אף שהוריה כמהו להגיע לישראל, קבלת הפנים שהמתינה להם בכניסה לארץ הייתה לשבר ולאכזבה, שמלווים אותה עד היום. למרות קשיי הקליטה וההשתלבות, חנה לא נכנעה לייאוש אלא עבדה קשה, גידלה את ילדיה, מהם היא שואבת נחת ואושר, ועודה מתנדבת למען הקהילה במסירות מעוררת השתאות.

היא עלתה לארץ כבת יחידה יחד עם הוריה, בגיל שמונה, בעלייה קשה ומפרכת. אביה היה מסגר שייצר כלי נשק ואימה עבדה במשק הבית וטיפלה בה. ״חיינו תחת שלטון מוסלמי ביחסי שכנות טובים, אבל חיכינו לעלות לארץ, עד כדי כך שכשהגענו לשדה התעופה בכניסה לישראל אנשים נישקו את האדמה״. אבל שם, רגע לפני ההגעה למחוז חפצם, החל יחס מזלזל שהזכרונות ממנו מלווים אותה עד היום. ״לפני שעלינו למטוס נאמר לנו שאנחנו לא יכולים לעלות עם תכשיטים, כי זה יכביד על המטוס. היינו תמימים, השארנו את התכשיטים שם, חלקם עבודת יד. במטוס לא היו כיסאות, רק חציר. ישבנו על החציר, משפחות עם ילדים אחד על השני. קשה לי לשכוח את זה וקשה לי לזכור את זה,״ היא אומרת. גם הקליטה בארץ הייתה לא פשוטה, במשך תקופה ארוכה גרו באוהלים ובצריפים בתנאים קשים ועברו ממקום למקום, עד שבשנת 1952 הגיעו לפרדס חנה ומאז ועד היום זהו ביתה.

בגיל 17, כדי לפרנס את הוריה, יצאה חנה לעבוד. היא החלה לעבוד במפעל בקיבוץ משמרות, ובהמשך עבדה בעבודות נוספות, כמחסנאית וכטבחית, והצטיינה בעבודה. גם כשגידלה שישה ילדים המשיכה לעבוד, לעיתים בשתי עבודות. חנה התחתנה עם שלום, בתחילה גרו בבית הוריו עד שמצאו את מקומם בבית משלהם בפרדס חנה. הם בנו משפחה לתפארת וזכו לשישה ילדים, 24 נכדים ושישה נינים.

בשנים האחרונות הייתה סייעת בגנים, עד שבגיל 60 יצאה לפנסיה ומאז היא מתנדבת. במשך 13 שנים התנדבה באגודה למען החייל, שם עסקה בין היתר באיסוף תרומות לחיילים מבית לבית ופיזורם בבסיסי צה״ל. ״למען החיילים אני מוכנה לתת הכול, את הנשמה״, היא אומרת. כבר 29 שנים היא מתנדבת בטהרה בחברת קדישא, שם היא רוחצת את הנפטרות בכבוד אדיר, ובמה שהיא מחשיבה לזכות גדולה. ״כשהוריי נפטרו היה לי דחף לתרום מעצמי ולעשות מעשים טובים למען עילוי נשמתם. פניתי לחברת קדישא וביקשתי לזכות בהתנדבות הזו, ועד היום אני שם, ואהיה שם עד שאלך ואהיה שכנה של ההורים שלי״.

״יש לי נכדים מדהימים, והילדים שלי עושים לי את הכיף בחיים. אני יודעת שהם מאושרים, וזו הנחת שלי״, אומרת חנה. על אף הזכרונות הלא פשוטים, ליבה מלא באהבה ודאגה לזולת, ולאורך כל שנות חייה היא דואגת לתת, להתנדב ולתרום מעצמה לאחרים. את המורשת הזו היא מעבירה כעת לדור הצעיר, בתקווה שיגשימו אותה ויעבירו אותה הלאה גם הם.