רוזה ובוריס ברמן
סיפור של אהבה
כתיבה: אביטל פולונסקי
צילום: אביטל פולונסקי
זהו הסיפור של רוזה ובוריס, זוג מדהים ומעורר השראה. כשנכנסתי אליהם הביתה נדהמתי מכמות התמונות התלויה על הקירות. בוריס סיפר לי על כל אחת מהתמונות בהערצה ובגאווה - אלו היו תמונות של משפחה שלו. "רק מהוריי לא נשארו לי תמונות", אמר. שניהם נולדו במולדובה, בוריס בנובמבר 1929 ואילו רוזה צעירה ממנו בחמש שנים. לפני מלחמת העולם השנייה לבוריס היו 14 בני משפחה. לאחר מלחמת עולם השנייה, רק שלושה מהם שרדו את מחנות ההשמדה: אב המשפחה, אחיו והוא. זמן קצר לאחר המלחמה נפטר גם אביו. "אחרי המלחמה לא היה לי אף אחד ושום דבר, למעט אחי, אבל עכשיו יש לי אוצר ענק: המשפחה שבניתי עם רוזה. מאז שאנו יחד, לא הרגשתי לבד אף פעם". רוזה הייתה ילדה בתקופה זו אך זיכרון האובדן צרוב בה. "כשחזרנו מהמחנה הביתה, לא נותר דבר. אפילו את הקירות חוררו, כי הנאצים חשבו שהחבאנו בהם דברים. היה בלתי אפשרי להישאר ולחיות שם לכן נאלצנו לחפש בית חדש". רוזה ובוריס הכירו במועדון ריקודים וזמן קצר לאחר מכן הבינו שהם אוהבים זה את זו והחליטו להינשא. בוריס היה בן 24 ורוזה בת 18. לאחר החתונה הם גרו אצל הוריה של רוזה, ובוריס החל לעבוד כנהג. "הבנו שעלינו לבנות עתיד חדש. לבוריס לא היה אף אחד. אני זוכרת עד היום שהוא הגיע עם מזוודה קטנה, וכששאלתי אותו איפה כל שאר הדברים שלו, ענה לי שהם תכף יבוא במשאית. עד היום אני מחכה למשאית הזו" אומרת בחיוך רוזה. הם עלו ארצה בשנת 1989 לעיר נשר ועד היום גרים באהבה בעיר זו. יחד הביאו 2 ילדים ויש להם 4 נכדים ו-7 נינים. שאלתי אותם מה סוד אהבתם, ורוזה השיבה: "כל בוקר בוריס קם ונותן לי נשיקת בוקר טוב. כך היום שלנו מתחיל באהבה כבר מהבוקר". גם אחרי 65 שנות נישואים האהבה ביניהם בלתי נגמרת. הם החליטו להשאיר את זיכרונות העבר הקשה מהשואה מאחוריהם, ולשדר לדור העתיד שאין שום דבר שחזק יותר מאהבה.
"אחרי מלחמת העולם השנייה לא היה לי אף אחד ושום דבר, אבל עכשיו יש לי אוצר ענק – משפחתי".