בצל עץ הפקאן
רחל שלום
צילום: דור לובטון
"אני גרה בבית הזה קרוב לשישים שנה", מספרת רחל שלום. היא נולדה בשנת 1935, אף כי בתעודת הזהות כתוב אחרת ובזכות הטעות הזו זכתה לעלות לישראל מכורדיסטן. "על פי החוקים בעיר בגדד ילדה שייכת לאבא שלה וצריכה לשהות בעיר עד גיל 18. אבא שלי נפטר כשהייתי ילדה לכן לא יכולתי לעזוב. השכן שלי, אליהו, עבד במשטרה והיה בעל קשרים. הוא סייע לי לזייף תעודת זהות חדשה ושינה את גילי מ-14 ל-18 כדי שאוכל לעלות ארצה. היו עוד הרבה כמוני ששילמו שוחד כדי לזייף את התעודה", היא נזכרת. כך עד היום שנת לידתה אינה תואמת את גילה האמיתי.
בשנת 1951 עלתה לישראל עם אמה במסע ארוך שהתחיל באוטובוס, נמשך ברכבת לבגדד ומשם בטיסה. "חלק מהאחים שלי כבר עלו לפנינו. כל היהודים הועברו מכורדיסטן ברכבת לבגדד ומשם הלכנו ברגל לשני בתי כנסת גדולים בעיר, ושם המתנו זמן רב עד לטיסה. לפני כן מעולם לא ראיתי מטוס", היא מספרת.
עד שהגיע לכפר יונה, עברה בבאר שבע ובמחנה עולים בית-ליד, ליד פרדסיה. "שנתיים גרנו באוהלים ואז עברנו לצריפים בכפר יונה. שמחתי לעבור לצריף, הוא היה גדול יותר, נקי יותר, הייתה רצפת בטון. בימי שבת היינו מטיילים אחר הצהריים ברגל, ובמוצאי שבת יוצאים לנתניה לשתות גזוז, לאכול גלידה. באזור שלנו במעברה הייתה רק מכולת, לא היה לנו לאן לצאת לבלות", היא נזכרת.
לאה למדה משכניה לדבר ברהיטות עברית, ארמית, ערבית ויידיש. "חלקן שפות שרק הסבתות של הדור של היום מדברות, אבל אני עוד זוכרת", היא אומרת בחיוך.
מאוחרי ביתה הצנוע של לאה מסתתרת גינה רחבה, מלאה בעצי פרי. הבולט שבהם הוא עץ פקאן תמיר ועמוס אגוזים שטרם הבשילו. "את כל העצים שתלתי וטיפחתי בעצמי", היא מספרת בצניעות. את כישוריה בעבודת האדמה רכשה בתקופה שעבדה בחברת חק"ל (חברה קבלנית לחקלאות), שנוסדה כשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית להסתדרות, במטרה לתת פרנסה לעולים הרבים שעלו לישראל. "בתקופה שלי לא היה נהוג שנשים יצאו לעבוד, ובטח שלא ירוויחו יותר מגברים, אבל אני הייתי חרוצה ולמדתי מקצוע חיוני. הייתי מרכיבה עצים בשטחים של דונמים רבים. העבודה הייתה קשה אך מתגמלת ומשמעותית עבורי". היא מביטה בעץ בכמיהה, ומוסיפה "אני מתגעגעת לעבודת האדמה".
"נשים וגברים עבדו באותה עבודה, העיקר שתהיה פרנסה", נזכרת לאה ומספרת שעבדה גם בחברת סולל בונה, שברה אבנים לחצץ וצבעה בתים. רק כשעברה אירוח מוחי פרשה ממעגל התעסוקה. כיום כשהיא כבר סבתא לנכדים ונינים, היא אומרת: "המסר שלי אליהם הוא שתמיד יהיו מאוחדים, שלא יריבו על דבר וישמחו במה שקיים. זה יותר ממה שהיה לנו".
"שישים שנה אני גרה באותו הבית, את כל העצים סביבו שתלתי בעצמי"