​

בגיל 14 עזבתי את הכפר,
כפר של יובש ורק דרכי עפר.
עברתי למקום שהפך להיות גן עדן בשבילי,
ל"מקווה ישראל" שם הכל יפה וטוב ואין דבר שלישי.
"מקווה" זה המקום ששינה את חיי,
מקום שידעתי שבו אגשים שאיפותיי.

מסלול חיי עבר דרך צבא וקיבוץ,
בתחילה היה לי טוב רוגע ואף פעם לא לחוץ,
אבל מהר מאוד הבנתי שהקיבוץ לי לא התאים
כי רציתי יותר משהו עם אתגר שישבור שיאים.
וכך ל"וינגיט" הוכשרתי להיות מורה,
מסלול עבודה יציב, מסודר, שקט ודבר לא קורה.
בעיר הגדולה בת - ים התגוררתי בבית משותף
ואז פתאום משהו בתוכי יצא ונחשף,
גיליתי שלחיות בבית משותף זה כמו לחיות בכלוב,
גם אם דירתך גדולה ומרווחת אתה מרגיש עזוב.
וכששיניתי מגוריי לראשון לציון,
דירה ממש מרווחת, גדולה ממש שיגעון,
שוב הופיעה תחושת ריקנות כי משהו חסר.
ועם תחושה זו קשה היה לי להסתדר.

ניסיתי לגלות בסוד הריקנות והחסר,
ולאחר חיטוט עמוק הבנתי והתחלתי להיזכר
משהו בנוף הסביבתי גרם לי להרגיש מחנק
אין מרחבים הכול צמוד וצפוף ואין מרחק,
הבנתי שבגופי טבועה חותמת של נוף ילדותי,
שמסתבר שעם השנים מצליחה לצאת מתוכי.
כן, היה חסר לי הכפר שמאחור נשאר,
ויותר מכל הנוף הפתוח ובעיקר ההר.

פתאום הבנתי שחיי אינם שלמים,
בלי נוף ילדותי שקינן בי שנים.
הבנתי שאני וההר יישות אחת היא,
ורק לכשאחזור אליו תרגענה רוחי ונפשי.

וכך עשיתי לאחר עשרים שנות גלות,
ממש קיימתי את מצוות חוק השבות.
חזרתי לכפר שלמרגלות ההר,
ופתאום חזרו אליי חוויות העבר.
ושוב חזי התמלא באוויר פסגות,
כשגיליתי מחדש את מרחבי השדות.

כן, זה מקומי ומכאן לא אנדוד,
זה אמיתי ובכוונתי זו אף אחד לא יחשוד.
כאן בכפר אני ומשפחתי הרגשנו את יופי החיים,
כשבכפרנו הקט חיינו בכל טוב מלאים.
ידעתי שאני וההר יותר לא ניפרד,
כי כשאני לידו משום דבר לא מפחד.