גיליתי שיש בי את רוח העשייה באמנות

חלפו כחמישים שנה מאז הגיעה מלכה גי'בליק אל כפר תבור בעקבות אהבת חייה, אברהם, או כפי שנהגה לכנות אותו, אבריימלה. "הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, איש ארץ ישראל היפה", היא מספרת. "הוא הבטיח לאביו שיישאר בכפר תבור ולכן ויתר על חלומו להיות מהנדס מכונות. אברהם פיתח את המשק אך לא התחתן ולא מצא את מקומו. אני מאמינה שהוא חיכה לי".
יחד הם הקימו משפחה וזכו לשתי בנות ושישה נכדים. מלכה עבדה כמורה לספרות. "אהבתי כל כך את העבודה שלי שאף פעם לא עסקתי במשהו אחר", היא מספרת. היא ידעה ללמד את הילדים בדרך שתעניין אותם, והעבירה את השיעורים בחופשיות, ללא התעסקות בבעיות משמעת. הם נקשרו אליה והיא נקשרה אליהם. דרך הספרות הצליחה לגעת בליבם, "לימדתי ילדים על ערכים, על השייכות שלנו לארץ, ועל הדם יזע ודמעות שנשפכו פה, הכול דרך הספרות".
גם לאחר שיצאה לגמלאות מלכה המשיכה ללמד ילדים בהתנדבות. היא האמינה בכל תלמיד בבית הספר "כדורי", לא ויתרה על ההישגים שלהם ולא הייתה מעוניינת בתמורה. כל ילד שהתקשה ידע למי לפנות לעזרה: "לך למלכה המיתולוגית, היא תציל אותך!". אברהם שתמך בה על פעילותה בקהילה, עזר לה לעודד את התלמידים והבטיח להם יין משובח מהיקב שלהם אם יוציאו ציונים טובים.
כישרון חדש שגילתה בעצמה הוא הפיסול, עיסוק שהיה משותף לה ולאברהם. "גיליתי שיש בי את רוח העשייה באמנות ומאז אני לא נפרדת מהדמויות המפוסלות וממשיכה ליצור. זה נותן לי כוח והשראה". בביתם ובחצר המטופחת מוצבים עשרות פסלים, כל אחד ייחודי במינו. מלכה לא מגדירה את עצמה כאומנית, אלא כמי שיוצרת מהלב. כשהיא נשאלת על הפסל האהוב עליה היא מצביעה למרפסת ומסבירה: "בקומה השנייה של הבית מוצב פסל שמרחוק אפשר לחשוב כשם היו בני אדם אמיתיים, ממש כמוני וכמו אבריימלה. הם שומרים על הבית החם והאוהב".
לפני חמש שנים אברהם נפטר ומלכה מספרת על המורשת שהשאיר מאחוריו. "במשך שנים ייעצתי לו לכתוב ספר על החיים כאן, ולבסוף כתב את 'בצל התבור', ובו מסופר על האנשים מכפר תבור ועל הישרדותם מתקופת הטורקים. הספר והבוסתן שייצרנו ליד ביתנו הם לזכרו של אבריימלה", היא אומרת.