מיליונרים של הלב

מאיר ומינה מושעי, שנולדו באיראן והכירו בתל־אביב, מספרים סיפור על משפחה ואהבה.
מאיר נולד בעיר המדאן בשנת 1932 למשפחה בת 14 נפשות. כשהוא נזכר בילדותו הוא מתאר מציאות של התנכלות מצד המוסלמים, התפרעויות וגזענות, מעיניים של ילד: "אנחנו ניצלנו את הזמן להשתולל", הוא מספר בחביבות. ואכן, סיפוריו מלאים בצחוק של חבורת אחים מלוכדת, שבתנאי חיים פשוטים למדי הרגישו שהיה להם כל מה שרצו. כשהיה בן 15 עלה ארצה עם אחיו יצחק ז"ל. השניים עלו בעליית הנוער על גבי מטוס, ובלי לדעת עברית או כיצד ייראה היום הבא, החלו לבנות פה הלכה למעשה את חייהם. הם עסקו בבנייה ובהמשך הפכו לקבלני בניין. "עשינו ולמדנו תוך כדי. את השפה, את העבודה, אפילו איך לבשל". בגיל 18 התגייס לגדוד הראשון בחטיבת גבעתי והשתתף בכמה ממלחמות ישראל, תחילה כחייל קרבי ובהמשך שנים ארוכות בשירות מילואים פעיל. כל חייו עבד מאיר עם הידיים, אבל יותר מכך, עם הלב – תמיד בחיוך, צחוק גדול שמזוהה עימו והאמירה הקבועה "הכול בסדר". אהבת האדם לכל אדם באשר הוא הייתה דרכו, בחיבור אמיתי וחסר גינונים.
מינה נולדה בשנת 1944 בעיר משהד, באזור שקרוב לגבול רוסיה. בגיל 8 עלתה ארצה עם הוריה וארבעת אחיה. את פרס היא זוכרת בקושי אבל תמונות מהמסע לארץ צצות בראשה: "אני זוכרת את צנצנת הריבה עם ציור של אריה שהביאו לאימא באונייה כי הייתה בהיריון". המשפחה עלתה למעברת קסטינה ובהמשך "השתדרגה" לצריף פח בקריית מלאכי, לאחר שאביה של מינה החל לעבוד בגננות. בבית זה חיו יחד עשרה נפשות, חיים פשוטים ודלים. "אימא עשתה הכול מכלום. בלב מלא קשה להרגיש רעב. היו לה שתי ידיים חזקות להרים איתן את המשפחה. היא הייתה תופרת לשכנות מסביב, עבדה בחקלאות במושבים ואת כל החומרים ידעה למחזר, שום דבר לא היה נזרק. אני זוכרת שמלה ענקית שקנתה, ממנה תפרה לכל הבנות שמלות יפיפיות עם דוגמאות שעד היום אני נזכרת בהן ומתמלאת גאווה".
מינה ומאיר הכירו דרך חברת משפחה משותפת. במשך שנה היו מאורסים וערב החתונה, שמאיר ארגן בעצמו, היה כמו קומדיה רומנטית מהנה לצפייה. "פתאום אני רואה בחופה שחסרות לי הטבעות. תפסתי מונית בגשם ורצתי הביתה לפרדס כץ, שם גיליתי שאין לי מפתח לבית. טיפסתי עם חליפת החתן על המרזב והבאתי את הטבעות. אבל הכול בסדר, האורחים חיכו". מינה הייתה רק בת 15 במעמד הנישואים. ממש כמו אימא שלה, ידיה נוטפות זהב בכל תבשיל שמכינה, בכל בגד שתופרת ובכל יצירה שלה, ולא ניתן למצוא לכלוך באף פינה בביתה. ארבעה ילדים גידלו יחד באהבה שאין לה גבולות, בהמשך הצטרפו נכדים ובשנים האחרונות גם שישה נינים מתוקים במיוחד.
"צריך לקחת את החיים בקלות. לחץ זה דבר גרוע מאוד לאדם. מה שלא בסדר, יהיה בסדר, ככה אני מאמין", מסכם מאיר במסר לדור הצעיר. מינה מצידה מבקשת ללמוד מהדור שלה: "הסתדרנו במעט, וגם היום בתוך השפע צריך להעריך את מה שיש. חום ואהבה זה הכלל הכי חשוב בחיים, אלה יהלומים באמת, שום תכשיט לא יכול להחליף את זה". לדבריהם, "להיות סבא וסבתא זו משמעות החיים. זו אריכות ימים ואושר שאי אפשר להגדיר במילים", ואני בתור נכדתם, מתרגשת לכתוב סיפור ששזור בשורשים שלי ומספר את סיפור חייהם, שתוכו רצוף אהבה.