אסיר ציון ופעיל חברתי

"הכמיהה לציון והתפילה ׳לשנה הבאה בירושלים הבנויה׳ היו שגורים בפינו מדי יום, בביתנו שבכפר ווזבה באתיופיה. אבי טקה טמנו, ואימי טגוודה ראובל, דאגו מאוד לחינוך שלנו ולשמירת המסורת והמורשת היהודית", כך פותח את דבריו טמנו בהתרגשות רבה. אביו היה אומן אריגה בנול וארג בדים בשיטה מסורתית, אימו הייתה כדרית ויצרה כלים בבית מלאכה זעיר בחצר הבית. "מאחר שהיהודים לא קיבלו אדמות לעבודה בחקלאות הם פנו למקצועות שבהם הצטיינו, ונחשבו לאומנים בתחומם".

"יום אחד שלחו אותי הוריי לערוך קניות בעיר גונדר. כשהגעתי הציעה לי בעלת החנות לאכול. מנימוס הסכמתי, וביקשתי שתארוז לי לדרך בתואנה שאני ממהר, אך הסיבה האמיתית הייתה שלא רציתי לאכול אוכל לא כשר. כשיצאתי זרקתי את המזון, למרות שהייתי רעב מאוד״, נזכר טמנו בדבקותו במצוות היהדות. כדי למנוע התבוללות עם נוצרים בני המקום, רשמו אותו הוריו ללימודים בבית ספר יהודי. "לא הייתה חשיבות לגיל התלמידים – חשוב היה ללמוד לקרוא ולכתוב ולחזק את הזהות היהודית. בסיום הלימודים לימדתי בבית הספר ילדים ומבוגרים", הוא מספר.

בשנת 1971 התחתן, הוא ואשתו הביאו חמישה ילדים לעולם. באותה שנה החלה התעוררות חברתית בקרב היהודים והיו שמועות וסיפורים על עלייה לישראל, וטמנו החל להתערות חברתית בקרב הקהילה, תחילה באזור מגוריו ועם הזמן חבר לפעילים נוספים, שהופעלו ע"י המוסד, בארגון העלייה לארץ. "אחת הפעילויות שעסקתי בהן באתיופיה הייתה הכנה של מסמכים להברחת צעירים יהודים מאתיופיה לסודן כדי למנוע את גיוסם לצבא. ניצלתי קשרים שהיו לי וסמכות שניתנה לי מתוקף תפקידי כיו"ר הכפר. החותמת שלי הייתה בעלת משמעות גדולה בעיני – ידעתי שאני עושה מעשה חשוב מאוד", אומר טמנו. עקב פעילותו הציונית באתיופיה ובסודן נתפס פעמיים וריצה תקופת מאסר של שנתיים וחצי, שבמהלכה עבר עינויים קשים והתעללות. לאחר שהשתחרר מהכלא עזב את משפחתו ונסע לאדיס אבבה לארגן את העלייה לארץ ישראל. על פעילות זו ופעילותו בקהילה קיבל בשנת 2014 את מגן שרת הקליטה.

בשנת 1990 הגשים את חלומו ואת משאת נפשם של יהודים רבים ועלה לארץ עם משפחתו. בדרך ארצה, בסודן, איבד את בתו. "הקליטה במרכז הקליטה בכפר סבא הייתה קשה, גרנו מספר נפשות בדירה קטנה של חדר וחצי", נזכר טמנו. בזכות קשריו ופעילותו יצא שמו בקרב בני הקהילה, צעירים ומבוגרים, כפעיל למען זכויות העולים. במסגרת זו פעל רבות לרווחתם של בני העדה, והיה ממקימי העמותה של אסירי ציון יוצאי אתיופיה והעמותה של נספי סודן. במשך שנים רבות שימש סגן יו"ר עמותת אסירי ציון ודאג לשימור המורשת והשפה האמהרית בקרב בני הנוער. ״אני מדבר ללב של בני הנוער בגובה העיניים״, הוא מציין ומסכם במסר לדור העתיד: ״תלמדו ותתפתחו, שימרו על מסורת העדה ועל הפלא שנקרא מדינת ישראל״.