היא הלכה בשדות

רינה מדר נולדה בשנת 1942 בתימן. משפחתה עלתה לארץ עם קום המדינה במבצע "מרבד הקסמים", ולאחר מספר חודשים במרכז עברו למושבת בת שלמה. כל משפחה קיבלה בית עם חדר וחצי ורינה ישנה בחדר קטן עם שבע אחיותיה ואחיה. בצפיפות אך לא בצער רינה גדלה עם משפחתה החמה והאוהבת.

בשנת 1952, ביום פטירתו של הנשיא חיים ויצמן, נולדו לרינה אחיות תאומות. קראו להן נשיאה ורחל על שם הנשיא ואימו. בגיל שנה וחצי הן חלו ולקחו אותן לבית החולים. כעבור זמן מה בישרו לאמא של רינה שאחת התאומות, רחל, נפטרה ושהיא נקברה במחנה דוד. כשמלאו לתאומות 17, הגיעה משטרה לביתם לחפש את רחל בטענה שהיא סרבנית צבא. בזעקת משפחתה ומשפחות תימניות נוספות התגלתה פרשת "חטופי תימן", ורינה גילתה שאחותה נלקחה ממנה ולא נפטרה כפי שהם ידעו כל השנים. עד היום מעולם רחל מעולם לא נמצאה.

באותה שנה רינה נשאה לבעלה את שלום, ובדיוק כמו הוריה הם היו קמים ביחד כל בוקר לעבוד את השדות. "את כל הזריחות ראינו בשדה ", היא מספרת. היא הייתה האישה היחידה בשדה וזה אף פעם לא הטריד אותה משום שהיא גדלה על זה ועשתה את מה שהיא אהבה. "חקלאות זה הקיום של המדינה", היא מספרת בחיוך. בתחילת דרכו של הישוב היו להם בעיקר כרמים בנוסף למטעי פירות וירקות. כשהייתה אינפלציה בשנות ה-70' ם נקלעו למשבר משום שלא יכלו למכור את היין מהענבים הרבים שבצרו. במלחמות היה להם הכי קשה ובמיוחד במלחמת ששת הימים. "משום שלא היו אזעקות חפרנו לעצמנו שוחות ומישהו היה דופק בצלחת של המחרשה עם פטיש לסמן לכולם להסתתר", היא נזכרת. הגידולים בחקלאות והלול של הישוב עזרו להם לעבור את התקופות הקשות.

למרות כל הקשיים היה זה מקום תוסס ושוקק חיים. רינה זוכרת את השמחה בחידושים הראשונים של המושב. "תחילה המים הזורמים בצינורות והחשמל מהגנרטור, הרדיו הראשון של שכן אחד וטלוויזיה שחור לבן של מישהו אחר וכל אלו הביאו איתם כל פעם סיבה למסיבה. זהו היה מקום עם אחווה ובית גדול של כולם. הייתי קוראת לילדיי לחזור הביתה בלילה והיו שומעים אותי בכל המושב".

רינה שייכת בכל הווייתה למקום. "כאן בניתי את ביתי וגידלתי את ילדיי ואני מאושרת לעבוד כמעט מדי יום את האדמה. בלי זה אני לא יכולה לחיות, זה החיים שלי". שלום ורינה נשואים כבר שישים שנה עם חמישה ילדים והיא סבתא לשלושה נכדים שממשיכה להשתולל על הטרקטור. מדי בוקר ועד היום היא ממשיכה לקום ולטפל בפרדסי האפרסקים, שזיפים וזיתים, ומדברת על העצים באהבה.

“צריך לחיות את החיים. האתמול זה העבר, ורק היום קיים. מחר אני לא יודעת מה יהיה", היא מספרת בחיוך. "אני מקווה שהדור הצעיר יזכור שלא היה פשוט כאן בארץ שלנו אך תמיד לצד העצב הייתה גם שמחה".