שורשים של אדמה ואהבה

הידיים של יוסף חיון מספרות סיפור שלם על אדם שהקדיש את חייו לחקלאות. במשך שנים רבות גידל בעלי חיים: עגלים, אווזים והודים, וגם עבד מחוץ למשק. "אין עתיד למדינה בלי חקלאות", הוא משתף ונראה שהזיכרונות מציפים אותו. לא קל להיות חקלאי במדינת ישראל: יש מלחמות, בצורת, ומשברים כלכליים. יוסף ראה וחווה הכל, אבל החיבור לעשייה הזו - הוא חלק ממנו.יוסף נולד בשנת 1937 בטריפולי שבלוב. כבר בילדותו נאלץ להגן על האמונה ועל הזהות שלו כיהודי. בילדותו חווה את קשיי הרדיפות נגד היהודים, אך יחד עם משפחתו הצליח לעלות לארץ. בשנת 1956 הגיע עם הוריו לישראל, שם התגוררו תחילה בשואבה. אביו מסעוד עבד בשתילת עצים בקרן קיימת לישראל ובמפעל בלוקים, ואמו מיסה הייתה עקרת בית מסורה.
בחצר הבית גידלו כל מיני ירקות, ויוסף היה מוכר אותם וקונה בכסף מצרכים לכל המשפחה. בדרכו למכור את הגידולים יוסף היה נאלץ לעבור במבנה של המכס, שם לעתים קרובות היו מחרימים לו את הסחורה. יוסף הצעיר גילה יוזמה ותושייה, והחליט לרדת מהאוטובוס תחנה אחת מוקדם יותר ולהמשיך ברגל. כך הצליח לעקוף את המכס ולהמשיך לדאוג לפרנסת המשפחה.
במהלך ביקור אצל קרוב המשפחה עזרא גברי מהיישוב בן זכאי, קיבל יוסף הצעה לעבור לגור במקום. ההצעה קסמה לו, והוא החליט להשתקע בבן זכאי ואף הביא עמו את הוריו. "אהבתי את האווירה הכפרית ואת המרחבים הפתוחים", מסביר יוסף את הסיבות שהובילו אותו להישאר במקום כל חייו. "בהתחלה גרנו בצריפים שוודיים, מבנה מעץ עם שניים או שלושה חדרים. התושבים עבדו בקק"ל או במחצבות. לאורך השנים ננטעו עצים ופרדסים במושב, ומהתוצרת הזאת התפרנסנו".
מאז עלייתו לארץ יוסף השתתף בכל מלחמות ישראל. הוא שירת בחיל החימוש והתובלה והיה גם נהג משאית. במלחמת סיני ב-1956 לחם כטירון, ולקח חלק במבצע "קדש" מול המצרים.
ליוסף ולאשתו לידיה (בובה) ז"ל נולדו עשרה ילדים, ובחלוף השנים איבדו בכאב רב שלושה מהם. היום יוסף נהנה לגור בקרבה לילדיו, שניים מהם גרים עם משפחותיהם בנחלה לצדו ועוד שניים במושב. שלושה ילדים נוספים גרים ברחבי הארץ. כמו כן יוסף הוא סבא גאה ליותר משלושים נכדים, נהנה מהביקורים שלהם ומלא הודיה על כך.
משאלתו הגדולה עבור הדורות הבאים היא פשוטה: "אני מאחל שיחיו בשלום, בבריאות ובהבנה זה עם זו, ללא סכסוכים, ובאווירה טובה ומכילה", הוא אומר בחיוך ובאהבה.