מואיז הקטן

משה שאול נולד בשנת 1931 בעיר חאלב שבצפון סוריה, בשם מואיז ג'מוס. חבריו בבני דרום כינוהו מוסא. סיפורו הוא סיפור מרתק על נער צעיר ואמיץ הנחוש לעלות לא"י.אביו, שהיה צורף ובעל חנות לזהב וכסף בשוק בחאלב, התאלמן מאשתו הראשונה ונותר עם חמישה יתומים. הוא נשא אישה שנייה, שהיתה תופרת במקצועה. מנישואיו השניים נולדו משה ואחותו (עודנה בחיים). כשמלאו לו חמש שנים, התייתם משה מאביו.
בסוריה משה למד בתלמוד תורה ואח"כ ב"כל ישראל חברים - אליאנס". "הייתי תלמיד מצטיין!", הוא אומר בגאווה. בימי מלחמת העולם השנייה הגיעו שליחים מהארץ שלימדו עברית בבתיה"ס היהודים. משה הושפע ממדריכו, שהחדיר בהם ציונות ועודד את הצעירים לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה ליהודים בא"י. בגיל שתיים עשרה קיבל החלטה לממש את חלומו ולעלות לישראל. אף שאימו התנגדה להחלטתו היא נתנה לו את ברכת הדרך.
בפרוץ פרעות הערבים ביהודים בשנת 1945, נסגרו בתיה"ס היהודיים, משה ואחיו יצחק, הבוגר ממנו בשנתיים, נרשמו לעלייה לארץ. "אני זוכר כיצד אימי העלתה אותי לאוטובוס שנסע לדמשק לפגוש את קבוצת העולים: כחמישים צעירים ובוגרים, בנות ובנים. אמי ביקשה מהנהג הערבי שישגיח עליי, כי הילד הזה יתום!"
"בגיל ארבע עשרה, בחום הלוהט של הקיץ, מימשתי את ההחלטה שקיבלתי שנתיים קודם ויצאתי לדרך עם תיק קטן ובו טלית ותפילין".העלייה לישראל הייתה בלתי לגאלית ומלאה בסכנות. הם הלכו בימים ובלילות, תוך כדי סכנות ועימותים עם צבא חיילי המשמר הלבנוני. "לנו ברפתות נטושות, עברנו הרים וגבעות. נתנו לערבים בשדות בקשיש כדי לקבל מעט לחם וענבים. פעם אחת שקעתי בבוץ ואיבדתי את הנעליים" הוא מספר. בגבול פגשו בחיילי הבריגדה היהודית שהעלו אותם על משאית מכוסה בברזנט. וכך, עייפים ותשושים עברו מקיבוץ ליישוב, ובמעבר על גשר קטן הגיעו לקיבוץ דן ושמעו: "אתם בא"י!". במחנה מעבר בטבעון שהו בסמיכות למחנה עולים מצרפת. משה שידע את השפה הוזמן לעלות ולהגיד מספר מילים. "מה שיצא לי היה: ויוה איזראל! - יחי ישראל!"
בעזרת הסוכנות היהודית משה התגלגל למקומות שונים ברחבי הארץ, ובכפר חסידים פגש את אחיו יצחק. לעין הנציב התגייס כחייל, ואמור היה להגיע לכפר דרום שבנגב. לאחר הקרב שאירע שם פונו אנשי כפר דרום לקבוצת יבנה, על מנת להקים יישוב חדש על אדמת הכפר "ערב סוכר". משה היה ממקימי הישוב שקיבל את שמו: בני דרום, להבדילו מכפר דרום.
בגיל תשע עשרה משה הקים את המשתלה וענף הכרם. "הגברים עבדו בלולים ובחקלאות, והנשים בחדר האוכל, בלול ובבתי הילדים. אשתי מרים, ילידת הארץ ממשפחה אירופאית, הגיעה עם גרעין איתנים של הנח"ל ועבדה בלול. ראיתי בחורה תמירה עם עיני תכלת. במבט הראשון היא מצאה חן בעיני".
משה ומרים התחתנו במרץ 1958 בחדר האוכל, ונולדו להם חמישה ילדים. במהלך השנים היה משה שותף בוועדה שמטרתה להקים מושב שיתופי במקום קיבוץ. בהמשך התקדם לתפקיד רכז המשק וגזבר. כיום, בגילו המבורך, הוא שותף בעבודה בהנהלת חשבונות. "מתוך מסירות ואכפתיות, היה לי חשוב שהמשק יצליח ויפרח".
משה ומרים גרים היום ברחוב "גרעין איתנים", ולהם משפחה ברוכת ילדים ונכדים. לאורך חייו שמר משה על אופטימיות, גם בטרגדיות שפקדו את משפחתו. "צריך לקבל את מה שקורה בטוב, כי מעכשיו יכול להיות יותר טוב".