פס קול חייה: מסע של זיכרונות

כשאני מגיעה לביתה של סמדר, היא מחבקת אותי מיד, למרות שמעולם לא נפגשנו. הבית מלא תמונות משפחתיות וחפצי נוי וברקע מוזיקה. "הרדיו אצלי פתוח 24/7" היא אומרת, "אני שרה בכל מקום, המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי". גם כשהיא נוגעת בנושאים קשים, היא שומרת על אופטימיות. "בואי שבי לידי", סמדר מזמינה אותי ומספרת: "נולדתי בבנגאזי שבלוב ב־1949. כשהייתי בת חצי שנה עלינו לארץ והתחלנו את חיינו במעברת הרצליה. גרנו באוהלים ובצריפים במשך שבע שנים. ב־1951 היה שיטפון, אחי ואני כמעט טבענו אבל ניצלנו. חייל העביר אותי על הידיים את הואדי, קנה לי גזוז ובפלה והחזיר אותי להוריי".
הוריה ניצולי שואה. אביה, שנפצע בפרעות בלוב, עלה לארץ נכה. אימה ניהלה את המכולת המשפחתית. סמדר זוכרת אותה כאישה חזקה ויפייפיה, שבישלה מעולה ודאגה למשפחה. במעברה נולדו לסמדר שני אחים ואחות. לימים נפטר אחיה איציק והוא בן 35.

"אחרי שבע שנים, עברנו לדירה בנווה ישראל. כשהדלקנו את האור, ראיתי לראשונה אור ניאון וזה היה פלא, כי במעברה היו מנורות נפט. גדלנו חמישה ילדים בחדר עם וילון בין הבנות והבנים. אבי חלה בסוכרת וקטעו את רגליו. בית הוריי קיים עד היום, ביקרתי שם והיה קשה כי הוצפתי בזיכרונות".
בגיל 14, סמדר שרה את "דבר אליי בפרחים" בערב כישרונות צעירים וזכתה במקום הראשון. היא קיבלה מלגה ללימודי מוזיקה. הוריה חששו ולא הסכימו. למרות זאת, היא שרה כל חייה. "אני שרה במקהלת הרצליה, במקהלת מקורות ובמקהלת בית הלוחם ולומדת לאדינו. המוזיקה מחזירה אותי לנעורים".

את ג'קי בעלה הכירה בים, היא היתה בת 17 והוא בן 22. "שיחקתי מטקות והוא אמר לי 'לא ככה משחקים'. תוך שנה וחצי התחתנו. יש לנו שתי בנות – איילת ועינת, חמישה נכדים ונין".
את ערבי שישי בהרצליה של פעם בילינו בקולנוע. בקולנוע 'תפארת' ראיתי עם בעלי את 'צלילי המוזיקה'. קולנוע 'זיו אור' היה קולנוע קיץ תחת כיפת השמיים, טיפסנו על העצים מסביב כדי לראות סרטים".
"למדתי מזכירות והנהלת חשבונות ועבדתי 40 שנה ב'מקורות', שהיתה כבית שני עבורי. ב־1974 בעלי נפצע קשה. זה היה ביום הולדתי, הוא התקשר ואמר 'קיבלתי כדור בבטן מתנה ליום ההולדת. התעלפתי. הוא עבר ארבעה ניתוחים, היתה תקופה קשה אבל הנה אנחנו נשואים 56 שנים. הסוד הוא לוותר, לפרגן. אנחנו צוחקים המון".
"אין על הרצליה", סמדר מחייכת, "הים, החברים, הזיכרונות – הכול כאן. חשוב להנחיל קצת מהסיפורים, שלא ילכו לאיבוד. אימא תמיד אמרה לי 'את תשמרי על התמונות אחרי שנמות, כי אף אחד אחר לא ישמור'".



על מלחמת חרבות ברזל היא אומרת: "אני מזדהה עם נשות המילואים, זאת המלחמה הקשה מכולן. עצוב שאנשים יורדים מהארץ. הבוקר הדלקתי נר ללירי אלבג החטופה, היא נכדה של חברה שלי. כל בוקר אני מדליקה נר לחטופים ולחיילים. תמיד הצטערתי שלא התגייסתי כי התחתנתי צעירה אבל אני מתנדבת. שרתי עם המקהלות בפני קשישים, התנדבתי בקטיף תפוזים בעוטף עזה וסרגנו שטיח ענק ופרפרי חופש למען החטופים. אנחנו חייבים לשמור על אחדות, כדי שנזכה לימים שקטים ושלא תהיינה מלחמות. עם אחד, לב אחד – זה הכוח שלנו".