סבתא חלוצה

"בשכונת נחלת עדה, שנבנתה ע"י עולים מתימן, היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה", מספרת שרה עדוי, אישה אופטימית וענווה, המשתייכת לדור המקימים של נחלת עדה. סיפור עלייתה מתחיל בכפר קטן ליד צנעא בשם "בית באוס", שם נולדה בשנת 1923 למשפחה אמידה. אביה היה סוחר ובעל קרקעות. את בעלה זכריה הכירה כשהייתה בת 13 בלבד, ואיתו עברה לגור בעיר הבירה של תימן, צנעא.

ב־1942 נענו בני הזוג לקריאה של הסוכנות היהודית לחזק את היישוב היהודי. הם מכרו את כל רכושם ויצאו למסע ארוך וקשה. תחילה צעדו מצנעא לחאשד, עיר הנמל של עדן, שם המתינו מספר חודשים בתת־תנאים. התחנה השנייה הייתה נמל פורט סעיד, שם הוחבאו בבטנה של אוניית משא אנגלית וכך הפליגו במשך כשמונה ימים. ההפלגה הייתה קשה ומסוכנת, תחת חשש שהגרמנים עלולים להפציץ את האונייה בדרכה. לבסוף עלו על רכבת שנסעה לסוריה דרך ישראל, ובשנת 1944, אחרי קרוב לשנתיים מתחילת המסע, הגיעו לארץ המובטחת.

כנערים בגילאי העשרה, חששו שיגייסו אותם לצבא הבריטי, ולכן עם עלייתם זכריה הוסיף מספר שנים לגילם. מעט אחרי העלייה הגיעו להרצליה. בשנים הראשונות חיו במחנה אוהלים בתנאים קשים. במחנה נולדו ילדיהם: מזל, עזריאל ואמנון. עזריאל נחטף לאחר לידתו, וכשזכריה ניסה להתחקות אחר עקבותיו אמרו לו שנפטר, וסירבו להראות לו את גופתו. הפצע מעולם לא הגליד, אך היא אינה מוכנה לחפור בו.

לפני פרוץ מלחמת העצמאות עברו לשטח שעליו הוקמה מאוחר יותר שכונת נחלת עדה. ״את הגברים לקחו להילחם ואני נשארתי לבדי בבית החדש עם שני ילדים קטנים. כל הזמן שמענו פיצוצים. לא היה רדיו או טלפון להתעדכן. סגרו לנו את החלונות בנייר שחור, כדי להסתיר את האור מפני האויב. כדי להשיג לחם חיכיתי שעות בתור לחלוקה, והשכנה שמרה על ילדיי. זו הייתה תקופה קשה ומפחידה, היום אני מתקשה להבין איך שרדנו. מה שהחזיק אותי בשנים הקשות שלאחר העלייה הייתה הדאגה לרווחת הילדים, והידיעה שעליי להיות חזקה עבורם". בתום המלחמה הגברים חזרו הביתה, וזכריה הקים משק חקלאי משגשג. לימים פתחה המשפחה את המכולת הראשונה בשכונה.

בנוסף לשבעת ילדיה, לשרה 20 נכדים ו־35 נינים, ביניהם גם כותבת שורות אלה. אני שומעת את סבתא וליבי נפתח ומתרחב – בעיני רוחי היא וסבא היו החלוצים שהקימו את המדינה, הגיבורים שלי. דרכם חייתי את ארץ ישראל היפה של פעם, עם הסיפורים והנוף הפסטורלי של נחלת עדה. וגם היום, הקסם לא פג, ועודו מהדהד בכל ביקור בשכונה – בשטח האדמה מאחורי בית סבתא, ובו שרידים של עץ הפקאן ושיח האבוקדו, והשירותים שסבא בנה, ובית הכנסת, הסמל של השכונה, שנבנה בתחילת שנות ה־50. כשאני נכנסת לבית של סבתא, מתרווחת איתה על הספה בסלון, שותה קפה עם חוויאג' ופוצחת בשיחה על פעם, אני מרגישה את שורשיי מכים וחודרים עמוק אל תוך האדמה, נושמת נשימה עמוקה ונוצרת את הרגע בלבי.