מכתב של שורדת שואה

"שנים רבות לא הייתי מסוגלת לספר על המלחמה", כותבת זהבה שמיר במכתב לנכדה שיצא למסע בפולין, ובו היא מגוללת מסכת מטלטלת של שורדת אמיתית. בשנות ילדותה בפולין, שהיו אמורות להיות היפות ביותר, היא נדדה ממקום למשנהו, ובכל פעם שנראה היה שהמצב לא יכול להיות יותר גרוע, המציאות העגומה הוכיחה אחרת.

זהבה נולדה בפולין בעיר לודז ב־1930, אחות קטנה לנתק (נחום), שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. "בהיותי תלמידה בכיתה א הגיעו לאוזנינו שמועות: ׳הפיהרר מגייס צבא כדי להשמיד את היהודים׳", כותבת זהבה, "באחד הימים הגיעו לביתנו חיילים גרמנים וציוו על סבא לשכב בחצר ולבצע שכיבות שמיכה, על פי קצב שהם קבעו. כשלא עמד בזה, השליכו על פניו גפרור בוער וקראו לו קריאות גנאי. העלבון היה קשה מנשוא, המשפחה החליטה לעזוב לביאליסטוק. סבי וסבתי עזבו ראשונים עם אחי נתק, אבל הגרמנים סגרו את הגבול ואנחנו לא הספקנו להצטרף. מאז ועד היום לא שמענו מהם דבר".

המצב בלודז החמיר והוריה של זהבה החליטו לעבור לוורשה, אך עד מהרה גם שם יהודים החלו לחשוש להסתובב ברחובות. אימה של זהבה התחננה שיקבלו אותה לבית הספר על שם יאנוש קורצ׳ק ליתומים. "שם הייתי מאושרת", היא נזכרת.

אך השמחה הייתה קצרה. המצב המשיך להחמיר והיאוש היה מוחלט. הוריה הבריחו אותה עם עוד שתי נערות דרך צינורות הביוב למשפחה נוצריה שגרה מעבר לגדר. המשפחה התייחסה אל הבנות באופן משפיל, הן אכלו מעט ונאלצו לספוג פגיעות בגוף ובנפש. כעבור זמן ממושך הן ברחו בחזרה להורים בגטו. "המצב בגטו המשיך להיות חמור. באחד הימים אימי יצאה להביא אוכל ולא שבה, לא ידענו מה עלה בגורלה".

משם עברו זהבה ואביה לפיוטרקוב, אך גם שם הורע המצב וזהבה הועברה לעבוד במפעל לייצור קרוואנים לצבא הגרמני. "נאמר לנו שברגע שיגמרו החומרים ישלחו אותנו למשרפות, לכן רק כשהגרמנים התקרבו עבדנו במלוא המרץ". כשהמפעל נסגר זהבה ואביה הועמדו במסדר – גברים בריאים הופנו לימין, למחנה כפייה, ונשים וילדים לשמאל, למחנה השמדה. היהודים הובלו ברכבות לבהמות, בצפיפות איומה, לראוונסבריק, שם שוב הייתה סלקציה. "אבי השיג עבורי חליפה וכובע של נער. לפתע ניגש אליי קצין, הרים את הכובע שלי וגילה את התרמית. אבי שלשל לכיסו כסף, וכך עברתי למחנה כפייה לגברים".

במחנה הכפייה, מדי יום גברים יצאו לעבודה ולא חזרו. הרעב היה כבד. זהבה עבדה במטבח אך נאמר לה "לא להעיז לאכול". משם עברה לברגן בלזן, מחנה שהיה סמל לאכזריות ולחוסר אנושיות. "נראנו כשלדים, ולא כבני אדם. כל יום היה נצח".

בשלב מסוים החלו שמועות שהמלחמה עומדת להסתיים. ב־15 באפריל 1945 נשמעו רעשי מטוסים והפגזות. "המחנה התמלא בחיילים שעטפו אותנו באהבה ורחמים. הועברתי לבית יתומים בברגן בלזן ומשם להנובר. שם נאספו ילדים רבים, ונפגשנו עם חיילי הבריגדה היהודית שהחלו לספר לנו על ישראל ולימדו אותנו לשיר בעברית. הרגשתי חלק ממשפחה של חולמים. הגעתי ארצה ב־1945, הייתי מאושרת. לימים הכרתי את שאול, שהיה לחברי הטוב ביותר והקמתי חיים בישראל. אני יהודייה וישראלית גאה. הקמתי משפחה נפלאה עם ילדים, נכדים ונין שהם בבת עיניי ואהבתי לנצח. זהו הניצחון הגדול, וזוהי הנקמה שלי בשונאי היהודים".